מבט מפוכח על מלחמה מסוג אחר

גדוד חרב עם כוחות שריון והנדסה למרגלות ראש הנקרה במלחמת לבנון השנייה

מלחמת לבנון השנייה היא השם הרשמי שאותו העניקה, בדיעבד, ממשלת ישראל לעימות הצבאי שהתנהל בין מדינת ישראל ובין ארגון חזבאללה הלבנוני מ־12 ביולי עד 14 באוגוסט 2006. לעימות הזה היו מאפיינים שונים מאלה שאפיינו את מלחמות ישראל בעבר, והן את האירועים הקודמים במסגרת המאבק המתמשך מאז 1982 מול חזבאללה עצמו.

כבר ב־1982 היה לחזבאללה יכולות צבאיות משמעותיות, ודפוסי הפעולה שלו היו שבין צבא סדיר ובין אלה של לוחמת גרילה. בתחילת העימות, בחרו מקבלי ההחלטות בישראל, במודע, לצאת למבצע הרתעה שהיה שונה בעיניהם באופן מובהק ממבצע הכרעה. עם זאת, התשתית התפיסתית לניהולו של מבצע מן הסוג הזה לא הייתה מגובשת דיה, וההתנהלות של כל הדרגים בנוגע למימושו חשפה פערים רבים שהובילו הן לרטוריקה בעייתית והן לכמה החלטות שגויות. על דרך הפעולה הצבאית של ישראל נמתחה ביקורת רבה: היא העדיפה להפעיל כמעט רק את כוח האש שלה, באמצעות חיל האוויר והארטילריה, והייתה הססנית מאוד בהפעלת כוחות היבשה המתמרנים. למעט מבצעי פשיטה מוגבלים, לא בוצע תמרון משמעותי של כוחות היבשה עד לשלבים מאוחרים יחסית של המלחמה. כשהוחלט לבסוף על מהלך כזה - הוא בוצע באופן חלקי ביותר, והופסק לפני שהושגו יעדיו.

בדיעבד, התברר שההרתעה שאותה ביקשו להשיג מקבלי ההחלטות בישראל אכן הושגה בדמותה של תקופת שקט ארוכה. עם זאת, נותרה המלחמה בזיכרון הציבורי כהזדמנות שהוחמצה. צה”ל, על כל יכולותיו המתקדמות, לא הצליח להפסיק את ירי הרקטות המתמשך על יישובי הצפון ובתום המלחמה, כעבור 34 ימים, חזבאללה לא הובס. 4,000 הרקטות שנחתו בשטח ישראל המחישו לישראל הן את מגבלות כוחו של צה”ל והן כמה ממאפייניה של המלחמה בימינו.

המאמר הזה עוסק בהיבטים האסטרטגיים והאופרטיביים של הפעלת הכוח הצבאי של ישראל במלחמת לבנון השנייה, ובמרכזו עומד הפער שבין תחושת ההחמצה לתוצאותיה כפי שהן נתפסות לאחר כעשור. בבסיסו של המאמר מונחת הטענה, שמלחמת לבנון השנייה הייתה יותר מכול אירוע למידה משמעותי עבור ישראל. גם חזבאללה למד במלחמת לבנון השנייה כמה דברים משמעותיים - הן על עצמו, הן על ישראל, הן על מאפייני המלחמה בימינו והן על מחיריה.

שלא במפתיע, הן ישראל והן חזבאללה הגיעו למסקנות דומות על הצורך להימנע מהסלמה ומהידרדרות, על הבעייתיות שבהתמשכות הלחימה, על הצורך לפעול לקיצורה ועל הקשיים לעשות זאת. את תקופת השקט הארוכה בגבול הצפוני ניתן לייחס, בראש ובראשונה, ללמידה האסטרטגית הזאת של שני הצדדים ולהרתעה ההדדית שנוצרה ביניהם.

לקריאת המאמר המלא לחצו כאן