לשון מלחמה: צבא ללא חיילים

חייל

עד לפני כ־110 שנים לא הייתה בשפה העברית מילה בעבור "איש צבא". במאמר על ממשלת טורקיה שהתפרסם בשנת תרס"ט (1909) בקובץ "העֹמר" כותב פרשנדתא (שם ספרותי) על משכורות החיילים: "אנשי הצבא מקבלים פרס [שכר]: המרשל [הקצין] 000,8 גרוש, ואיש הצבא הפשוט 20 גרוש". אפשר אפוא לומר שב־1909 עוד לא היה רווח השימוש במילה 'חייל' - מילה שחידש אליעזר בן־יהודה שני עשורים קודם לכן.

בן־יהודה בחר במילה "ח'יאל" - ששימשה בערבית המדוברת בארץ ישראל במובן של פרש, רוכב - בין היתר בשל הדמיון שלה למילה המקראית "חַיִל", אף ששתי אותיות החי"ת שונות במקורן. חַיִל מובנה כוח, גבורה וגם צבא, למשל בפסוק "שָׂרֵי חַיִל וּפָרָשׁים" (נחמיה ב, ט). וכך כותב בן־יהודה במילונו: "אחד מאנשי הצבא, נהוג בדיבור העברי בא"י וכבר השתמשו בו הרבה בספרות החדשה". הוא מסמן את "חייל" בסימן לחידוש שלו.

המילה התפרסמה לראשונה במאמר של אחד העם בעיתון "המליץ" בשנת תרנ"ג (1893): "ועתה, בעם אשר 'חיילים' יושבים בקולוניותינו ואינם נותנים להניח אבן על אבן...". הוא מציין את המילה במירכאות כי היא הייתה נהוגה בלשון הדיבור - כפי שמעיד בן־יהודה - אבל רבים בעם הסתייגו ממנה. אולי ראו בה "סלנג" זר שמקורו בשפה המדוברת? לכן עד שנות ה־20 של המאה הקודמת היה שימוש מועט במילה. יוצא דופן היה הסופר יוסף ברנר שהרבה להשתמש במילה. אפילו בעיתונו של בן־יהודה, "האור", נכתב ב־31 במאי 1912: "קצין צבא אחד וכשלושים אנשי צבא נהרגו ונפצעו".

מרתקת השתלשלות הפועל "לחייל" במשמעות של "לגייס לצבא" במילונים השונים. רובם גוזרים אותו, כמצופה, מהמילה "חַ יָּ ל". אבל בן־יהודה מדייק וגוזר אותו מהמילה "חַיִל". הפועל הזה נמצא בעברית לפחות 1,500 שנה לפני החידוש "חייל" מהערבית. במקורות הוא אומנם מוזכר רק פעם אחת ויחידה, במדרש רות רבה - "אמר כמה חיילות אני יכול לחייל, כמה גייסות אני יכול לגייס" - אבל בפיוט נעשה בו שימוש רב, למשל בפיוט לשביעי של פסח מסביבות שנת 1000: "חיסנת וחיילת עם לכבודך". נוצר כאן מצב מעניין: המקור הראשון של הפועל הוא במילה "חַיִל", אך לית מאן דפליג שהיום אנו קושרים אותו למילה "חייל". לכן כל המילונים צודקים.

קצין

כפי שראינו, גם המילה "קצין" אינה מופיעה במאמרו של פרשנדתא מ־1909, אף על פי שהיא נמצאת במקרא, אך לא במשמעות של "בעל דרגה בצבא". המשמעות העיקרית במקרא היא "שליט, מנהיג, מקבל החלטות" ואפילו "דיקטטור". שני פסוקים ממחישים לנו את המשמעות. הראשון במיכה ג, ט: "שׁמְעוּ נָא זֹאת, רָאשׁי בֵּית יַעֲקֹב וּקְצִינֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל". יש כאן תקבולת מושלמת, והמילה "קצינים" מקבילה ל"ראשי עם". הפסוק השני הוא במשלי ו, ז: "אֲשׁר אֵין לָהּ קָצִין שׁטֵר וּמֹשׁל".

מהבחינה האטימולוגית זה אינו השורש של המילה "קצה", אלא זהו שורש שנמצא בערבית - "קצ'ה" - שפירושה לשפוט, להוציא צו או פסק דין. זהו השורש של המילה "קאצ'ין" ("קאדי" בפי העם, כלומר שופט), ויש הרואים בנו"ן של קצין שריד ליחסה עתיקת יומין שהייתה קיימת בעברית כמו במילה הערבית. המילה אינה מצויה כלל בלשון חז"ל, חוץ מפעמיים במדרש. בפיוט המילה רווחת מאוד, למשל ב"קדושתות לשבועות" כותב אלעזר הקליר(פייטן שכנראה חי בטבריה במאות ה־6 וה־7): "קצינים נגידים כאחד צמודים". ייתכן שאת המילה קצין "גייס" לצבא מנדלי מוכר ספרים בתרגומו לספר "דברי הימים לבני הרוסים" מ־1867: "אבל לקציני אנשי המלחמה...".

מצאתי לראשונה את המילה בעיתונות במשמעות של "בעל דרגה בצבא" בעיתון "המליץ" מ־7 בפברואר 1900" :אמר בעלינגטון־בום, קצין צבא ההצלה, כי המלחמה בנגב [דרום] אפריקה היא עוולה הגדולה בעוולות". הכוונה כאן אינה לדרגה, אלא למעמד של מפקד או אפילו של אלוף (שתי המילים התחלפו ביניהן לעיתים). מעניין לציין שבאותו מדור בעיתון "האור" של בן־יהודה מ־31 במאי 1912 כתוב בידיעה אחת "קצין צבא אחד וכשלושים אנשי צבא", ובידיעה אחרת כתוב: "שר הצבא פירסם כרוז". בעיתוני "דואר היום" של איתמר בן אב"י מ־1920 אנחנו מוצאים גם "חייל" וגם "קצין" בשימוש של היום.

חוגר

המילה "חוגר" מעניינת מפני שהיא קיבלה בצבא שימוש שונה במקצת מהמשמעות המקורית שלה. המילה נמצאת כמה פעמים במקרא במשמעות של חוגר את החרב על המותניים. האמרה הידועה ביותר היא מספר מלכים א, פרק כ, פסוק יא: "אַל יִתְהַלל חֹגֵר כִּמְפַתֵּחַ", כלומר, שלא יתפאר היוצא למלחמה, שחגר את חרבו על מותניו, כאילו כבר חזר מנצח ופתח את חגורתו כדי להשתחרר מן החרב. המשפט הזה נאמר במסגרת המשא ומתן בין אחאב מלך ישראל ובין בן הדד מלך ארם. זה האחרון בא לאיים על ישראל, ואז אומר לו אחאב את המשפט המפורסם. הדו־שיח היה כנראה בעברית כי לא נאמר אחרת.

המילה "חוגר" שימשה במשמעות של חייל ושל איש צבא גם בפיוט וגם בספרות החדשה החל בסופרי ההשכלה. הסופר מרדכי אהרון גינצברג (רמא"ג) תירגם ב־1835 את הספר "תולדות בני האדם" מגרמנית. בתרגום מופיע, בין היתר, המשפט הבא: "ואחרי כן קראו את כל חוגר חגורה מבן חמש עשרה שנה ומעלה לצאת לקראת נשק". דרכו של ה"חוגר" אל העברית המודרנית במשמעות הצבאית - של חייל שאינו נגד ואינו קצין - לא הייתה סוגה בשושנים. כותב המדקדק הדגול יצחק אבינרי ב"פינת הלשון" בעיתון "על המשמר" ב־12 במאי 1949" :כשם שלא יכולנו לקחת 'חוגר' במקום 'מגויס'...".

נראה שהמילה החלה לשמש בצבא לקראת מבצע סיני ב־1956. ב־27 בפברואר 1957 פירסמו כל העיתונים הודעה על הענקת "אות סיני" ביום העצמאות. וכך נכתב: "זכות החיילים ל'אות סיני' תירשם בפנקס השירות או בתעודת חייל חוגר...".

צוער

המשמעות הבסיסית של השורש "צער" במקרא היא תמיד "זעיר, קטן, מועט", כמו המילה הערבית צע'יר או זְ ריר במדוברת. במקרא מופיעה המילה "צעיר", וישנה אף העיר צֹער, שהייתה יישוב קטן. בלשון חז"ל נוספה לשורש - בהשפעת הארמית - המשמעות של כאב: צער, מצטער וכדומה. המילה "צוער" נמצאת לראשונה בספר זכריה יג, ז: "הַךְ אֶת הָרֹעֶה וּתְפוּצֶיןָ הַצּאן, וַהֲשׁבֹתִי יָדִי עַל הַצּעֲרִים". המפרשים כותבים שהצוערים בפסוק הזה הם עוזריהם של רועי הצאן. כותב אבן עזרא: "הצוערים הפך הרועים והם צעירי הצאן". הביטוי "צעירי הצאן" לציון עוזריהם של "אדירי הצאן" לקוח מירמיהו מט, כ. המילה נמצאת גם בלשון חז"ל. במשנה מוזכרים "צוערי הנביאים", כלומר צעירי הנביאים. ויש פירוש נוסף לצוער: מי שהוא משבט לוי, אך אינו ברמת השירה של הלוויים האחרים.

לאחר מכן לא הייתה המילה בשימוש בלשון העברית עד שנות ה־40 של המאה הקודמת. היא מופיעה לראשונה במילון "צאן: גידול צאן" של ועד הלשון העברית מ־1942 .המילון נעשה לבקשת "אגודת הנוקדים העבריים בארץ ישראל". המילה מוגדרת במילון: "ילד העוזר על יד הרועה". כלומר עדיין נותר השימוש המקראי העתיק. עברו 20 שנה עד שהתחיל השימוש במילה צוער במשמעותה הנוכחית של cadet .המילה מופיעה בכרך המילואים של המהדורה השמינית של מילון אבן שושן מ־1961 .שם ההגדרה היא: "בעל דרגה נמוכה, צעיר בוותקו: פקידים צוערים ובכירים במשרד". השימוש האזרחי החל אפוא לפני הצבאי, למשל, "קורס צוערים במשרד החוץ".

במאמר בעיתון "דבר" מ־15 בפברואר 1962 על סיום קורס קציני תותחנים נכתב: "בפנותו אל הצוערים המסיימים..." זוהי הפעם הראשונה שהמילה צוער משמשת לציון חניכים בקורס קצינים. עד אז שימשו במשמעות הזאת המילים חניך, קדט וגם פרחי קצונה - על סמך "פרחי הכהונה" מלשון חז"ל. ה"חניך" ממשיך לשמש גם בימינו אלה, ואילו "פרחי הקצונה" נותרו רק בדמות "פרחי הטיס".