כישלון המגעים בין ישראל לפלסטינים בקמפ דיוויד בקיץ 2000 סימן את סופו של תהליך השלום שהושק באוסלו ב־1993 ואשר השאיר אחריו תקוות גנוזות וקורבנות רבים בשני הצדדים. הוויתורים מרחיקי הלכת שהציג ראש הממשלה אהוד ברק העבירו את הכדור למגרשו של יושב ראש אש"ף, יאסר ערפאת, והוא החליט לפנות לאסטרטגיה חלופית שבאה לידי ביטוי בפתיחתה של האינתיפאדה השנייה בספטמבר 2000 נגד ישראל. זו החלה באלימות עממית, אך עברה עד מהרה לטרור חסר אבחנה בכל שטחי ישראל שגבה קורבנות והטיל את צילו על כלכלת ישראל.
במרס 2002 יצא צה"ל למבצע "חומת מגן" וכבש את יהודה ושומרון מחדש. הוא עבר מעיר לעיר, ממחנה פליטים אחד למשנהו ועקר את תשתיות הטרור מהשורש. יותר מ־12 שנים חלפו מאז, והגדה המערבית שינתה כליל את פניה: השקט נשמר בדרך כלל, הכלכלה הפלסטינית והישראלית התייצבו, וגופי המודיעין הפלסטיניים, משוקמים וזקופי קומה, פועלים בתיאום עם ישראל לאבטחת הריבונות הפלסטינית. בספטמבר 2000 הצטרפה גם רצועת עזה לאינתיפאדה השנייה, אך בזכות הגדר שהקיפה אותה ובלמה הוצאת פיגועים משטחה, היא נותרה זמן מה זירה משנית לאיו"ש.
ישראל נמנעה מלפעול בעזה במסגרת "חומת מגן", ובתוך כמה שנים, עם התעצמות גורמי הטרור בשטחה של הרצועה והרחבת השימוש בתווך התת־קרקעי ובירי רקטות, גבר האיום על יישובי הדרום, ואורח החיים בהם שובש לבלי הכר. בדצמבר 2008 יצאה ישראל למבצע "עופרת יצוקה", שבו הפעילה עוצמת אש שגדולה עשרות מונים מזו שהופעלה ב"חומת מגן". ביולי 2014 יצאה ישראל למבצע נוסף - "צוק איתן" - שהיה ממושך יותר, קטלני יותר ויקר יותר מ"עופרת יצוקה", ועוצמת האש שהופעלה בו עלתה בהרבה על זו שהופעלה ב"עופרת יצוקה". אף על פי כן, בשלהי 2014 עזה היא עדיין איום ביטחוני חמור על ישראל, ושלטון החמאס בה נראה יציב מאי פעם. במאמר נידונה השאלה מדוע נוצר הבדל כה גדול בין שתי הזירות.