אין ספק שהלחימה בהפרות סדר צריכה להיעשות באיפוק מרבי. ההימנעות מפגיעה באזרחים במהלך הפרות הסדר היא לא רק צו מוסרי אלא גם המפתח לניצחון וליכולת לקיים את השליטה באוכלוסייה המתקוממת במחיר סביר. עם זאת, האיפוק והשימוש המדוד בנשק קטלני אסור שיטשטשו את העובדה שמדובר בפעילות צבאית לכל דבר ועניין שכוללת את המרכיבים הבאים: הגדרה נכונה של המטרה ושל המשימה, ניתוח נכון של השטח ושל האויב, משמעת ולכידות של הכוחות, מקצועיות בשימוש בנשק פחות מקטלני ובאמצעים לפיזור הפגנות ומיצוי היתרונות של המסגרות המרחביות בהפעלת המסגרות המתמרנות.
את כל מה שנאמר כאן על הפרות הסדר אפשר להרחיב לכל משימת בט"ש אחרת בכל רמת עצימות; צמד כלי רכב שמפטרל על ציר הכפרים נמצא בקרב התקדמות, המעצר הוא סוג של פשיטה, ויש בו אלמנטים של התקדמות, של התקפה ושל נסיגה; האיגוף לתפיסת השטח השולט שממנו זורקים אבנים על הציר הוא צורה של התקפה, וכוח שעוזב את המרחב שתפס בתוך הכפר נמצא בנסיגה. ככל שיקטן הפער התורתי בין הלחימה בעצימות נמוכה במסגרת הבט"ש ובין הלחימה הקלסית בעצימות גבוהה - כך ייטב לנו.
גם בימים שבהם הטיפול בהפרות סדר הוא במוקד העשייה הצבאית, אסור לשכוח את הלקחים שלמדנו ממלחמת לבנון השנייה: הצבא נדרש להיות כשיר למלחמה בכל רגע. הדרך לעמוד בשתי המשימות היא לא לראות בהן משימות נבדלות. על הצבא להיות כשיר להילחם בכל מתאר ולהיות מצויד בכלי חשיבה ובתורת לחימה אחת שעקרונותיה נכונים תמיד, ושיישומה המעשי תלוי במטרה, במשימה, בצורת הקרב, בקרקע, באויב וגם במתאר ובעצימות. בצורה כזאת נוכל לפתח יחידות כשירות לכל צורת קרב ולכל מתאר.