באמצעות שימוש מושכל בתווך התת־קרקעי יכול צה"ל לשלוט באוכלוסייה עוינת כמעט בלי להתחכך איתה ובלי להסתבך בזירה הבין־לאומית
פלסטינים במחסום בית לחם בדרך לתפילה בהר הבית

פלסטינים במחסום בית לחם בדרך לתפילה בהר הבית

בימים אלה מתגוננת ישראל בזירה הבין־לאומית נגד טענות שלפיהן עשתה פשעי מלחמה במהלך מבצע "עופרת יצוקה". מדינות רבות, ובהן מדינות המערב, גינו את הפגיעות באוכלוסייה לא מעורבת וטענו שהפגיעות האלה מנוגדות לאמנות הבין-לאומיות. גם צבאות אחרים נלחמו ועדיין נלחמים נגד גורמי טרור בתוך אוכלוסיות צפופות ועוינות - כפי שצה"ל נלחם ברצועת עזה במבצע "עופרת יצוקה" - אך מאחר שישראל אינה מעצמה שיכולה לעשות ככל העולה על רוחה וגם אינה נהנית מתמיכה בין-לאומית, הביקורת נגדה הולכת ומתרחבת. עד כדי כך קשה הביקורת נגד ישראל שקצינים בכירים נאלצים לעיתים לבטל נסיעות לחו"ל מחשש שייעצרו ויישפטו.

רבים יאמרו שגם נוכח המציאות הזאת אין לישראל ברירה אלא להמשיך לפעול כפי שפעלה עד עתה, אך עולות השאלות הבאות: האם באמת אין לנו ברירה אחרת? האם אין ביכולתנו להשיג את מטרותינו המבצעיות ללא שפיכות דמים מיותרת? האם אין אפשרותלעצור מחבלים שאינם לובשים מדים ומסתתרים בקרב אוכלוסייה אזרחית בלי לפגוע באוכלוסייה לא מעורבת? האם לא ניתן לרכוש את אמון האוכלוסייה תוך כדי לחימה וכיבוש כך שתקיא מתוכה את מי שמסכנים את ביטחונה?

לצה"ל יש ניסיון רב שנים בכיבוש מתמשך של שטחים שבהם מתגוררת אוכלוסייה עוינת. שלטון הכיבוש הזה קיבל הגדרות המלמדות על הבעייתיות הרבה של המצב הזה כגון "הבוץ הלבנוני" או "הבוץ העזתי". לכן אין זה מפליא שהצבא משתדל עד כמה שאפשר להימנע מלשלוט על אוכלוסייה עוינת, שכן השליטה הזאת שוחקת מאוד הן את משאביו הפיזיים והן את המשאבים הנפשיים של החיילים ושל מפקדיהם.

הניסיון שלנו ושל צבאות אחרים מלמד כי כיום לא ניתן לכונן שלטון אוהד בקרב אוכלוסייה כבושה עוינת באמצעות הישענות על צבא חזק - יהיה המתוחכם והמודרני ביותר. ההוכחות לכך ניתנו בלבנון, בעזה, בווייטנאם, באפגניסטן, בעיראק ובמקומות רבים נוספים. למשל, עד לא מכבר התלבטו האמריקנים אם להכניס כוחות נוספים ללחימה נגד כוחות הטאליבאן באפגניסטן ולהסתכן בנפגעים רבים יותר ובביקורת ציבורית הולכת וגוברת. בממשל העריכו שהביקורת הציבורית הגוברת תחייב בסופו של דבר להורות על נסיגה חד-צדדית, דהיינו להודות בתבוסה במלחמה. נשיא ארה"ב החליט לקצר את מהלך העניינים הכמעט בלתי נמנע הזה והודיע מראש על כוונתו לפנות את הכוחות האמריקניים מאפגניסטן עד יולי 2011. אך האם אכן מדובר במהלך עניינים בלתי נמנע? האם אין דרך להמשיך לשלוט בשטח בלי להתחכך באוכלוסייה העוינת ובלי לעורר ביקורת נוקבת מבפנים ומבחוץ?

לקריאת המאמר המלא לחצו כאן

לקבלת חומרים נוספים מבית "מערכות" לחצו כאן

להרשמה לערוץ הווטסאפ החדש של "מערכות" לחצו כאן

 

לקבלת חומרים נוספים מבית "מערכות" לחצו כאן