על פי המקורות היהודיים, כל מלחמה - כולל מלחמה בטרור - היא מאבק בין קולקטיבים. הנגזרת של הנחת היסוד הזאת היא עקרון האחריות הקולקטיבית שמוטלת גם על מי שאינו לוחם באופן אישי ואף מתנגד ללחימה. מכאן ההיתר המקובל ביהדות - וגם במשפט הבין־לאומי - לפגיעת אגב באזרחים במהלך לחימה
קבוצה של מחבלי אל קאעדה בצפון אפריקה

קבוצה של מחבלי אל קאעדה בצפון אפריקה

בפני הלוחמים בטרור ניצבים אתגרים קשים, אולם נראה שהגדול שבהם הוא הקושי המושגי. מאז מלחמת העולם השנייה התגבשה תפיסה קוהרנטית למדי של דיני המלחמה ושל מוסר המלחמה.

התפיסה הזאת מבוססת על כך שמלחמה היא מצב רשמי (המתחיל בהכרזת מלחמה) של מאבק בין מדינות, שבכל אחת מהן יש ריבון אחד ששולט בכוחות המזוינים. כמו כן מבוססת התפיסה הזאת על ההבחנה בין חיילים לאזרחים. החיילים מזוהים על פי מדיהם, והם חלק ממערכת היררכית הכפופה למרותו של הדרג המדיני.

לעומת זאת, ארגוני הטרור הם גופים לא מדינתיים (אלא מקומיים או בין־לאומיים, עדתיים, אידיאולוגיים או דתיים) שאינם מבחינים בין אזרח לחייל ואף מעדיפים לפגוע באזרחים. לא זו בלבד שהטרוריסטים אינם לובשים מדים שמבדילים בינם ובין לא לוחמים, אלא הם אף עושים כל מאמץ כדי להיטמע בתוך האוכלוסייה האזרחית. ארגוני הטרור גם אינם מבחינים בין עיתות מלחמה לעיתות שלום: הם מצויים כל הזמן בעימות.

ההבחנות האלה (בין לוחמים לאזרחים, בין מלחמה לשלום) הן פרי המסורת היוונית הקלסית - מסורת של ניתוח אנליטי, של הבחנות ושל הגדרות. לעומת זאת, הטרור יוצר מציאות שבה ההבחנות המקובלות מאבדות את משמעותן.

לקריאת המאמר המלא לחצו כאן

לקבלת חומרים נוספים מבית "מערכות" לחצו כאן