"עופרת יצוקה" - לקחים על תפיסת ההפעלה
הורדת PDF
דחפור D9R משוריין הורס מבנה טרור במהלך המבצע. צילום: דו"ץ
מבצע "עופרת יצוקה" נערך בעיתוי אסטרטגי ייחודי: האויב - ארגון החמאס - היה עדיין מצוי באותה העת במסגרת שלב ההסתגלות להיותו הכוח הפוליטי השולט ברצועת עזה. במסגרת ההסתגלות הזאת היה הארגון מצוי במתחים בנוגע לדומיננטיות של ההנהגות השונות (חוץ-פנים-צבאית), בנוגע לדגשים האידיאולוגיים השונים (דתי-ג'יהאדיסטי לעומת דתי-לאומני) ומעל הכול בנוגע לגישה שעליו לנקוט: האם עליו להיות שלטון אחראי הדואג לרווחת אזרחיו או שעליו להישאר מחויב בכל מחיר לחזון של התנגדות ושל מאבק. ישראל בכלל וצה"ל בפרט היו באותה העת עדיין בשלבים ראשוניים של גיבוש האסטרטגיה המדינית והצבאית שיש לנקוט כלפי התאוצה שצובר הציר הרדיקלי באזורנו, וחמאס בתוכו.
בנסיבות האלה ניתן היה לצפות מראש ש"עופרת יצוקה" - שהייתה בסך הכול מבצע צבאי מוגבל למדי בהיקפו - תחולל תהליך למידה אסטרטגי החורג מגבולות הלמידה הצבאית-טקטית של שני הצדדים. למעשה ניתן היה להבחין כבר במהלך המבצע כיצד מבשילה ההבנה הן בצד הישראלי והן בצד הציר הרדיקלי שפעולת צה"ל בעזה היא "שדה ניסויים" אסטרטגי למפגש בין הציר הרדיקלי לבין ישראל, המחנה הערבי המתון ומדינות המערב.
במאמרי "האתגר הא־סימטרי של הג'האד" עמדתי על הרעיון שלפיו נכון לפעול מול ארגוני ג'יהאד בשלבי ההתבססות שלהם ובאמצעות מבצעים צבאיים רחבי היקף. הנימוק לכך היה שיש למנוע מהארגונים את עולם החיכוך נמוך העצימות, המועדף עליהם, ולמצות את יתרונות העוצמה של מדינה ושל צבא מערביים מולם. המאמר שלהלן הוא מעין מאמר המשך שנועד לפתח את הרעיון בהקשר של לקחי "עופרת יצוקה" ושל העימות הקונקרטי בין ישראל לבין הציר הרדיקלי הכולל את שלוחותיה של איראן באזורינו: חמאס, חזבאללה ובמידה מסוימת גם סוריה.
מטרת המאמר הזה היא לשרטט את התובנות האסטרטגיות האפשריות של שני הצדדים ולהתוות מסקנות ביניים ראשוניות מהניתוח הזה.