העוצמה שברכות - ניהול אפקטיבי באמצעות דיאלוג

בארגונים המאופיינים בהיררכיה מובהקת - כגון ארגונים צבאיים – מסתמנת בשנים האחרונות מגמה חזקה של הטמעת תהליכים המבוססים על דיאלוג והעדפתם על פני שליטה והנעה המבוססות על סמכות ועל היררכיה. במסגרת העבודה המשותפת של קבוצת גבים ושל פו"ם נבנה מודל הכשרה שבמסגרתו נחשפים המפקדים לתורת הממשקים ורוכשים כלי עבודה מעשיים לניהול ולהנעה המבוססים על דיאלוג לחיזוק האפקטיביות של ממשקי העבודה.

המאמר הזה מעלה תובנות ומציג אתגרים בהטמעת הכלים המוגדרים "שיתופיים" בתרבות ארגונית נוקשה יחסית והיררכית בהגדרתה. שילוב כלים שיתופיים בתמהיל התפקיד הפיקודי מייצר מורכבות ייחודית. לכאורה קיימת סתירה בין פיקוד לניהול משתף. המילה "מפקד", הלקוחה מהשורש פקד (ציווה, נתן פקודה), רומזת על המקור לסגנון הפיקוד הרווח בצבא ובארגונים דומים. ואכן מפקד נדרש להוביל כוחות בקרב. במרחב הזה מובן שנדרשת צורת הפקודה והציווי. אין מקום לשיתופיות ולדיאלוג בקבלת ההחלטות. בלחימה עלול היסוס לעלות ביוקר, ומכיוון שכך, עיקר חינוך המפקדים הופנה במשך שנים רבות לרגעים הקצרים והגורליים האלה. המשמעות היישומית היא הנעת הפקודים באמצעות פקודות וציפייה למילוין ולביצוען ללא עוררין.

אולם את מרבית השנים וההתנסויות אין המפקדים מעבירים בלחימה. עיקר זמנם מוקדש לפעילות שניתן להגדירה "שגרה": אימונים, אחזקת קו, הדרכה, עבודת מטה ועוד. מדובר במערכות יחסים ארוכות טווח המאופיינות בתלות הדדית ברמה גבוהה. במקומות האלה נדרש המפקד להפעיל דפוסי פיקוד וניהול הדורשים גמישות מחשבתית וניהולית, ולו בשל ריבוי האינטראקציות ואתגרי הסמכות בעידן הפוסט מודרני. היכולת של המפקדים לעשות שימוש מושכל בכלים המבוססים על דיאלוג ועל שיתוף פעולה היא בסיס חיוני להנעת כפיפים, לעבודת צוות, למימוש יעדים ולהובלת תהליכים.

הצורך לשלב ולשנות סגנונות יוצר בלבול וחשש מהתמודדות עם השינויים האלה. לכאורה קיים חשש שהפעלת סגנון פיקודי מסוים בעיתות שגרה תפגע ביכולת לממש סגנון אחר בעת חירום. הבלבול הזה יחד עם ציפיות שאולי משודרות מהמערכת עצמה גורמים למפקדים רבים לבחור בסגנון המשקף יותר סמכות ושליטה. בפועל נדרש המפקד הצבאי לנוע בין סגנונות שונים – לעיתים באופן מהיר ואף מיידי. רבים אף מתקשים ללמוד את הסגנונות השונים, אך הקושי העיקרי הוא עצם המעבר מסגנון לסגנון.

יתר על כן, הכפיפים מתקשים להבין את הסגנונות השונים ולהסתגל אליהם, ולעיתים פוגע הבלבול הזה בתפקודם בעת קרב. לכן רווחת התפיסה שעדיף להשריש סגנון אחד שיכוון לשעת המבחן ולא להסתכן בהפעלת סגנונות משולבים. אין להקל במורכבותה של הסוגיה הזאת, אך יש כיום צורך לבחון לעומק את ההנחה שדווקא מפקד שיידע להפעיל סגנונות פיקוד וניהול שונים ומגוונים בהתאם למשימות העומדות בפניו יוביל את לוחמיו לקרב בצורה הרבה יותר מוצלחת. הבסיס לאמון ולאחוות הלוחמים נבנה זמן רב לפני היציאה לקרב. הוא דורש השקעה רבה והפעלת סגנון פיקודי ניהולי משולב שבו העוצמה היא דווקא בדיאלוג ולא בפקודות.

לקריאת המאמר המלא לחצו כאן או על "הורדת PDF"