בספטמבר 2000 פתחו הפלסטינים במתקפת טרור נגד ישראל. הרציונל הפלסטיני היה שלישראל, בהיותה מדינה דמוקרטית, אין כושר עמידה במלחמת התשה שתתנהל בעורף האזרחי שלה. מדינת ישראל וצה"ל מותקפים רבות בנוגע לאמצעים ולשיטות הפעולה שהם נוקטים בעימות המזוין נגד הטרור הפלסטיני. יש הטוענים כי הפעולות שנוקט צה"ל אינן מוסריות. הטענות האלה הובילו לסרבנות בחברה הישראלית ולכך שהקהילה הבין־לאומית לא הכירה ברובה בלגיטימיות של הפעולות שישראל נוקטת לצורך הגנה עצמית. השלילה הזאת היא כה חריפה, עד כי מפקדי צה"ל מואשמים במקומות מסוימים בעולם המערבי, הדמוקרטי, בביצוע פשעי מלחמה.
אולם למדינת ישראל – כמו לכל מדינה אחרת בעולם – ישנה חובה ראשונה במעלה: להגן על חיי אזרחיה. מלחמה מתוקף זכות ההגנה העצמית נגד תוקפנותו של הצד האחר היא מלחמה מוצדקת. אין לקבל מצב שבו יש להמתין לפעולה עוינת של הצד האחר כדי לראות בה הצדקה לפעולת ההתגוננות. יתר על כן, אין לראות בעימות המזוין עם הפלסטינים בצורתו הנוכחית עימות עם ארגוני טרור שניתן לבודדם, אלא יש לראות בו מאבק אלים בין שני עמים. אחד מהם – הצד הפלסטיני – אימץ את הטרור והפך אותו לאסטרטגיית הפעולה להשגת מטרותיו האסטרטגיות הפוליטיות, ואילו הצד האחר, מדינת ישראל, חייב להגן על אזרחיו.
המאמר שלהלן לא יעסוק בשאלה אם המלחמה נגד הפלסטינים צודקת או אינה צודקת. "צדקת המלחמה" היא שאלה המצויה ברובד אחר של הדיון. מטרת המאמר היא להצביע על הכללים ועל העקרונות האתיים שיאפשרו להילחם בטרור באופן מוסרי, כלומר לקבוע מהן הפעולות שמוצדק לנקוט במלחמה. במאמר הזה אני טוען כי ניתן וצריך לאמץ תפיסה חדשה למלחמה בטרור – תפיסה שנגזרת מההיגיון של העקרונות המוסריים המוכרים בלחימה בין שני צבאות של שתי מדינות – ולהחיל את העקרונות האלה בעימות עם הטרור הפלסטיני. יש לראות במעשי הטרור פעולות מלחמה והתקפות חמושות. זכותן של מדינות להגן על עצמן מצדיקה שימוש בכלים, באמצעים ובשיטות צבאיות רלוונטיות. במקביל יש להתאים, לעדכן ולפתח כללים מוסריים שיאפשרו את ההתמודדות הזאת.