השמדת מערך הטק"א במלחמת של"ג (זמין גם בשמע)

סוללת SA-6 פגועה בבקעת הלבנון

לפני שדנים בהשמדתו של מערך הטק"א (טילי קרקע-אוויר) הסורי ב־1982 יש להבין כמה תהליכים שעבר חיל האוויר של ישראל בתחום לוחמת האוויר, הארגון ואמצעי הלחימה בשנים שלפני כן. ההישג של חיל האוויר במלחמת ששת הימים היה מדהים בכל קנה מידה. השמדת חילות האוויר של מדינות ערב על הקרקע ביוני 1967 בתוך כמה שעות וההצלחות בקרבות האוויר היו הישג חסר תקדים בהיסטוריה של הלחימה האווירית, אך בהישג הזה היה טמון גם עוקץ: חילות האוויר שהובסו הסיקו לקחים ויישמו אותם, בנו מאות דירים תת- קרקעיים - מעבר לכמות המטוסים בסד"כ - סללו מסלולים נוספים, כולל מסלולי עפר, בצידי שדות התעופה ובכך מנעו מכוח אווירי תוקף לחזור על מה שהושג ביוני 1967. במקביל קיבל מערך ההגנה נגד מטוסים של מדינות ערב – גם הקני אך בעיקר זה המבוסס על טילים ואימץ אדירה תנופה (SA-2, SA-3, SA-6, SA-7) – את התורה הסובייטית שלפיה ההגנה האווירית היא זרוע נפרדת ועצמאית. במלחמת ההתשה קיבלה התפיסה הזאת תנופה מחודשת.

באוגוסט 1970 הסתיימה מלחמת ההתשה בתעלה. ישראל הסכימה להפסקת אש ולא שמה לה קץ אף שמערך הטק"א המצרי נערך על גדות התעלה - בניגוד להבנות שהושגו. נראה שלישראל לא הייתה תשובה מתאימה לטק"א, ואולי גם הייתה מעט מותשת. במסגרת האמצעים הקיימים החל חיל האוויר לפתח שיטות תקיפה ותורות לחימה בנוכחות טק"א, כולל רכש מהמדף של אמצעים אמריקניים שפותחו ללחימה בווייטנאם, כגון אמצעי לוחמה אלקטרונית שמשימתם הייתה לשבש את פעולתו של מערך המכ"מים של הטק"א. במקביל אומצו שיטות תקיפה שמטרתן הייתה להשיג חשיפת זמן מזערית לסיכוני הטק"א. יצאנו ממלחמת ההתשה לאחר שאיבדנו כמה מטוסי פנטום - מטוס הקרב המוביל בחיל באותם הימים – והבנו שלפנינו בעיה המאיימת על כושרנו להשיג עליונות אווירית. אך עדיין היינו שמרנים מכדי לעשות את כל המאמצים כדי להשיג פתרונות טכנולוגיים יצירתיים. ואולי היו אלה גם מגבלות תקציב שהשפיעו על התהליכים.

כך הגענו למלחמת יום הכיפורים כשאיננו מוכנים במידה מספקת ללחימה בטק"א, לפחות מבחינה טכנולוגית. חופש הפעולה האווירי שאליו הורגלנו אבד לנו באזורים מוגני הטק"א, אולם בכל המרחבים האחרים - יש להדגיש - עדיין שמרנו על עליונות אווירית מלאה, לא כל שכן מעל שטחנו. בתוכניות האופרטיביות שהוכנו לפני מלחמת יום הכיפורים דרש חיל האוויר 48 שעות של "שקט תעשייתי", שבהן יתאפשר לו להשקיע את מרב הכוח האווירי כדי להשיג עליונות אווירית מול הטק"א. הייתה הבנה מלאה לכך ברמת המטכ"ל, אך המציאות בשטח במלחמת יום הכיפורים לא איפשרה את ה"לוקסוס" הזה. חיל האוויר נדרש להשתתף בקרב הבלימה בשתי החזיתות כאשר מערך הטק"א במלוא אונו, ואכן הוא היה יעיל ומנע פעילות יעילה של חיל האוויר, והאבדות בבלימה היו כבדות. חיל האוויר לא יכול היה אפוא לבחון את תורת הלחימה שפיתח נגד הטק"א, שכן התוכניות האופרטיביות שהכין כלל לא מומשו ולא באו לידי ביטוי.

אך חיל האוויר נבחן על־פי התוצאות – יהיו הנסיבות אשר יהיו – ולכן למרות ההישגים שהשיג במלחמה במחיר דמים כבד יצא החיל מהמלחמה חבול ומרוט. אף שבקרבות האוויר היה יחס ההפלות של מטוסי האויב גבוה יותר מאשר במלחמת ששת הימים, התבטא עזר ויצמן, מפקד חיל האוויר לשעבר, ש"הטיל כופף את כנף המטוס. "לתוצאות האלה של מלחמת יום הכיפורים היו השלכות מרחיקות לכת על חיל האוויר: מעמדו בצה"ל נשחק, וכתוצאה מכך הוסטו תקציבים לזרוע היבשה. בעזרת התקציבים המוגדלים גדל הסד"כ היבשתי של צה"ל - בין היתר על חשבון משרתי המילואים של חיל האוויר.

לקריאת המאמר המלא לחצו כאן