חומת מגן' שלי'
'חומת מגן' שלי/עופר סגל־עז־כאריאל/ 2006, 96 עמודים
29 במרס 2002, יום שישי, בוקר. הטלפון צלצל. צפיתי את שיחת הטלפון הזאת. היה זה יממה וחצי לאחר היוודע דבר האסון – פיגוע התאבדות רצחני התבצע על־ידי מחבל פלסטיני במלון 'פארק' בנתניה, שבו התקבצו אנשים רבים לחגוג את ליל הסדר. שלושים הרוגים וכמאה וארבעים פצועים. באותה שעה הייתי אצל דיקלה. כולנו היינו מרוחקים לחדשות. ראש הממשלה אריאל שרון נשא דברים לאומה. כששמעתי את דבריו היה לי ברור שנוקפץ. עודד גולומב המ"פ (המפקד פלוגת המסייעת – הפלוגה שלי) התקשר: "עופר, אנחנו מתייצבים מחר, אתה מכיר את הנוהל. אתה יודע מה צריך להפעיל".
"קיבלתי", אמרתי לו, "אני מתחיל לבצע, אתן לך מאוחר יותר דו"ח מצב. "התחלתי להקפיץ את החבר'ה מהמחלקה. המבצע הוקדם. אנחנו מוקפצים עכשיו. יש לעדכן את כולם להגיע צריכים להגיע למחנה עופר". עשיתי כדבריו. מבצע "חומת מגן" יצא לדרך.
(מתוך הספר)
"6, כאן 8, אנחנו פצועים, תבוא לחלץ אותנו! (...) אנחנו הולכים לחלץ אותם. אנחנו עומדים לחטוף אש מכל הכיוונים. תיזהרו.
בריצה אחרי! (...) מכל כיוון נורתה כמות אש אדירה (...) כל־כך הרבה חלונות, כל־כך הרבה יריות. יריתי לעבר כל החלונות תוך ניסיון למצוא מחסה, אבל לא מצאתי, נצמדתי אל הקיר והמשכתי לנוע (...) לפתע נגלה לעיני מחזה מחריד".
כך מתאר המחבר את הקרב בג'נין שבו לחם כמפקד מחלקת חי"ר ומילואים ב'חומת מגן', מבצע שמטרתו הייתה השמדת תשטיות הטרור ביהודה ושומרון.
בספר 'חומת מגן' שלי מתאר עופר סגל־עז־כאריאל את הקרב מנקודת ראות אישית, ומצליח לשתף את הקוראים בחוויות ותחושות של הלוחמים.