הפיקוד העליון
הפיקוד העליון, אליוט א' כהן, 2002, 262 עמודים
מערכת היחסים בין מפקדי הצבא למנהיגים הפוליטיים היתה מאז ומעולם מערכת סבוכה, בייחוד בעיתות מלחמה. על-פי יישק דבר כשמגיע רגע האמת וההכרעה-על-פי הפוליטיקאים או הגנרלים? בספרו הפיקוד העליון בוחן אליוט כהן ארבעה מגדולי המדינאים הדמוקרטים שכיהנו בזמן מלחמה-אברהם לינקולן, ז'ורז' קלמנסו, וינסטון צ'רצ'יל ודוד בן-גוריון-ומעלה את התשובה המפתיעה: הפוליטיקאים. מדינאים גדולים אינם מפקידים את המלחמות שלהם בידי הגנרלים שלהם ואינם מפנים להם את הבימה. מדינאים גדולים הופכים את הגנרלים שלהם לגנרלים טובים יותר. הם מציגים לגנרלים שלהם שאלות ומדרבנים אותם, ובעיתות הכרעה כופים עליהם את דעתם. ייתכן שהגנרלים חושבים שהם יודעים כיצד לנצח, אבל המדינאים הם אלה שרואים את התמונה הכוללת.
לינקולן, קלמנסו, צ'רצ'יל ובן-גוריון עמדו בראש ארבעה משטרים דמוקרטיים שונים מאוד זה מזה, בנסיבות הקשות ביותר שניתן להעלות על הדעת. כל אחד מהם בא מרקע שונה מאוד - עורך-דין שהגיע מעיר שדה נידחת, רופא צרפתי שפתר חילוקי דעות עם יריבים אישיים באמצעות הזמנה לדו-קרב, אריסטוקרט "שובב", וחלוץ בעל חזון שעלה לארץ ישראל להקים בה מולדת חדשה. אולם ארבעתם ניצבו בפני אתגרים דומים, והסכנה שניהול המלחמה על ידם יביא להדחתם מהשלטון לא היתה הקטנה בהם. כל אחד מהם הפגין שליטה מופלאה בפרטים והעריץ את חידושי הטכנולוגיה. כל הארבעה היו תלמידים מצטיינים שלמדו את תורת המלחמה כאילו היתה מקצועם, ובמובנים רבים שלטו בנעשה לא פחות מהגנרלים שלהם. כולם מצאו את עצמם כשהם מנהלים מאבקים עם אנשי צבא, וכולם יצאו מהם כשידם על העליונה.
אנשי צבא נוטים בדרך כלל לפטור את הפוליטיקאים המתערבים בענייניהם כחובבנים או כתמימים, אבל דווקא אנשי הצבא הם שעושים לעתים שגיאות גדולות. גדולתו של מנהיג מדיני מתבטאת ביכולתו לדרבן את אנשי הצבא הכפופים לו ולהביאם להישגים גדולים. אלה הם שניים מלקחי הספר, היפים לא רק למנהיגים העוסקים במלחמה בטרור, אלא לכל מי שעומד בראש ארגון חופשי ונקלע למצוקה - ולמנהלים בכל הדרגים בעולם החברות בכלל זה. לקחי הספר "הפיקוד העליון" טובים לקברניטים באשר הם.