אמנות המערכה - התהוותה של מצוינות צבאית
אמנות המערכה - התהוותה של מצוינות צבאית/שמעון נוה/ 2001, 452 עמודים
ספר זה מציע פרשנות לתחום הביניים של הידע הצבאי, המוצב בין האסטרטגיה והטקטיקה - "אמנות המערכה" - ועוקב אחר התפתחותה של המודעות המערכתית עד להתגבשותה לכדי תאוריה רחבת ידיים.
נוה מזהה ארבעה ציוני דרך בהתפתחותה של תיאוריית המערכה:
- המחשבה הצבאית של המאה התשע־עשרה ושורשי הבורות המערכתית.
- הופעתו של רעיון הבליצקריג.
- התפתחותה של תיאוריית המערכה העמוקה הסובייטית במהלך שנות ה־20 וה־30 של המאה ה־20.
- התגבשותה, חמישים שנים מאוחר יותר, של תיאוריית המערכה הרב־ממדית האמריקנית, שיושמה הלכה למעשה במלחמת המפרץ.
הנחת היסוד של ספר זה היא שבתקופתנו, לראשונה מאז המהפכה הצרפתית, מתאפיינים תופעת המלחמה בכלל, ותחום המבצעים הצבאיים בפרט, בקיומם של תנאי מערכת: לכן חקר אותן תופעות חייב להיעשות תוך הישענות על גישה מערכתית וניתוחן חייב לעמוד בקריטריונים מערכתיים.
יתר על כן, הטענה העיקרית המועלית בעבודה זו היא כי המכנה המשותף הבסיסי של אירועי הלחימה הקונוונציונלית במהלך מאתיים השנים האחרונות הוא העובדה שלחימה זו התרחשה במסגרת התחום, או ליתר דיוק הרמה, של המערכה. לכן הלחימה באותם מבצעים שבהם יושמה גישה מערכתית, הן בתכנון והן בניהול כוחות הצבא, התאפיינה בהיגיון מבצעי בריא וניתן להגדיר את ניהולה כ"אמנות המערכה".
לעומת זאת, ההימנעות המתמשכת מנקיטת גישה מערכתית בתחום הניהול המערכתי במשך המאה ה־19 ובמהלך הרבע הראשון של המאה ה־20, גרם לדיכוי כל חשיבה צבאית יצירתית על־ידי מנטליות מכנית של התשה - נטייה שהשתקפה בניסיון להפעיל טקטיקה בקנה־מידה נרחב.