השלכות אפשריות של המלחמה באוקראינה על יחסי צבא-חברה בישראל: מחשבות ראשונות

אזרחים בקייב מכינים בקבוקי תבערה, 26 בפברואר 2022

ב־24 בפברואר 2022 פלשה רוסיה לאוקראינה.1 יש שראו בפלישה מהלך מפתיע, יש שצפו אותו מראש. בעת כתיבת שורות אלה עדיין לא ברור כמה זמן תימשך הלחימה, מה תהיה אחריתה וכיצד היא תשפיע על הסדר העולמי בטווח הארוך. עם זאת, כבר כיום ניתן להעריך שהמלחמה מערערת את המוכר לנו בנוגע למאפייני המלחמות של העת הנוכחית, ואת האמונות הרווחות שעיצבו את התפיסות כלפי יחסי צבא-חברה. לפיכך היא עשויה להשפיע לטווח ארוך על מגוון רחב של סוגיות – גיאו־פוליטיות, חברתיות וצבאיות – ברמה הגלובלית.

במאמר זה נביא מחשבות ראשוניות על השלכות אפשריות של המלחמה על יחסי צבא-חברה בישראל, וכן על הדרך שבה יש לחקור נושא זה וללמד אותו. ננסה להעלות בצניעות התפתחויות אפשריות שעלו מלמידת המגמות ביחסי צבא-חברה כפי שהיו מוכרות לנו בשנים האחרונות, תוך תקווה שיהיו מבוא ראשוני לחשיבה והעמקה בהמשך, מתוך מודעוּת לכך שהתמונה המצטיירת בעת כתיבת מאמר זה עשויה להשתנות באופן ניכר. שלוש נקודות מבט שיובאו במאמר אחוזות זו בזו, במקומות בהן הנושא רלוונטי: הגלובלית, החברה הישראלית וצה"ל.

המאמר הוא תוצר של מפגשי חשיבה של הכותבים, למידת ספרות רלוונטית, מעקב רצוף אחרי המתפרסם באמצעי התקשורת וברשתות חברתיות בישראל, ברוסיה ובאוקראינה ושיחות עם חוקרים מאוקראינה.

חשיבה מחדש על מודל הצבא הפוסט־מודרני ועל צבא ההמונים

החל בשנות ה־60 של המאה ה־20 התרחשו תהליכים של שינוי במודלים של צבאות בהיקף נרחב ובמגוון רחב של מדינות מערביות, כתוצאה ממגוון גורמים: השתנוּת מאפייני האיום ותפיסתו; מאפייני תפקידי הצבאות; שינויים אידיאולוגיים בעמדות הציבור במדינות מערב אירופה כלפי הצבא והמשימה הצבאית; מאפייני כוח האדם בצבאות; שינויים טכנולוגיים; גורמים גיאופוליטיים, בדגש על התפרקות ברית המועצות; ושיקולי עלות-תועלת כלכלית למשק האזרחי.2

את ראשיתו של השינוי חזה מוריס ינוביץ',3 שטען כי צבאות העולם יהפכו להיות כאלה השומרים על הסדר העולמי (Constabulary Forces), תוך שכוח האדם שלהם ייעשה עיסוק מקצועי ולא שליחוּת בעלת ייחוד חברתי או רוחני. אחת התיאוריות העיקריות של תהליך השינוי, על פי תלמידו של ינוביץ', צ'רלס מוסקוס,4 היא הופעתו של הצבא הפוסט־מודרני. בין מאפייניו של צבא מסוג זה מונים מוסקוס וממשיכיו סוגי משימות, חלקן שלובות זו בזו: שמירת שלום, ניהול משימות א־סימטריות ועימותים מוגבלים;5 שימוש חוקי בכוח צבאי מחוץ לגבולות המדינה לשמירת שלום או סיוע בבניית אומה; הכפפת הצבא או חלקים ממנו לפיקוד רב־לאומי; שחיקת הבדלים בין חילות שונים, בעלי דרגות שונות, לוחמים ותומכי לחימה בצבא; והתרחבות החדירות בין התחום הצבאי לאזרחי.

בד בבד עם התפתחות התיאוריה עסקו החוקרים בתהליך של דעיכת "צבא ההמונים" במדינות המערב. הצבאות עברו ממודלים המושתתים על מסות ודומיננטיות של ערכי השליחות האזרחית, למודלים המושתתים על טכנולוגיה ועל פרופסיונליות ומסגרת תעסוקתית-מקצועית.6 המשמעות הפרקטית של מעבר זה הייתה שחיקת הלגיטימציה החברתית לגיוס חובה ולמלחמה, כמו גם דרישה שעלתה לעתים לביטול הצבא כגוף מרכזי במדינה.7 ג'קובוס ון דורן8 טוען כי "צבא ההמונים" שהיה נפוץ במדינות המערב מבוסס על שלוש הנחות יסוד, שאותגרו החל בשנות ה־‏70 של המאה ה­־20: ההנחה בדבר גודל הצבא; ההנחה בדבר ההומוגניות של הצבא והחברה; וההנחה בדבר המוכנות החברתית למגויסות ולהקרבה.

מגמת הקטנת היקפי כוח האדם הייתה עקבית בצבאות המערב, ובמיוחד באירופה משנות ה־70 ועד שנות ה‏־90, וקשורה לנושאים כמו מרוץ החימוש, תוכנית החלל האמריקנית, המלחמה הקרה והתפתחות תפיסות ההרתעה הגרעינית – שחייבו להחזיק כוח צבאי באופן קבוע למתן מענה מיידי להידרדרות ביטחונית אפשרית.  גיוס החובה וצבא ההמונים נתפסו ככאלה שנותנים מענה לאיום הקונוונציונלי באמצעות היכולת לגייס המונים בשעת הצורך, אולם התאימו פחות לצורכי הלחימה המבצעים מיידית השוטפים, אשר חייבו  אחזקת צבא קטן ומיומן באופן קבוע ורציף.9 טענה נוספת היא שהגורם המרכזי שהוביל לדעיכתו של "צבא ההמונים" היה הגורם החברתי : הירידה בלגיטימציה להשקעה בביטחון בכלל, והירידה בלגיטימציה לגיוס החובה בפרט, עקב השינויים ברמת החיים וההשכלה והתפתחות שיח ביקורתי כלפי הצבא (רתיעה מחיי צבא הנתפסים כסגפניים, ובעלי פוטנציאל הרסני לרווחת האומות במערב).10 רוח התקופה ראתה בלימודי המלחמה "עניין אנכרוניסטי ששייך לדורות חשוכים[...] במקום ללמד כיצד פורצות מלחמות, מה גורם להן להתמשך ומדוע מפסידים בהן, האוניברסיטאות בחרו פשוט להתעלם לחלוטין מכל מה שהיה קשור לעסק המפוקפק של המלחמה, בתקווה שכך היא תיעלם".11 כל הכתוב לעיל תרם לדלדול תחום לימודי המלחמה ולדלדול הידע שהתפתח בנושא. על כך כתב לידל הארט: "בדורות האחרונים, למרות הגידול במחקר בכלל תחומי הידע האחרים, לימוד תחום מדע המלחמה קיבל מעט מדי תשומת לב מהאוניברסיטאות וסיוע דל הן שלהן והן של הממשלות".12

ברמה הגלובלית, המלחמה באוקראינה מאתגרת רבות מהנחות היסוד של הצבא הפוסט־מודרני, ועשויה להעלות מחדש את החשיבה על הצורך בצבא המונים לנוכח התגברות אפשרית של תחושת איום. תחושה זו מופצת במהירות באמצעי התקשורת, ותביא ללגיטימציה מחודשת לשינויים במאפייני הגיוס ולקיום גיוס חובה. תהליך מסוג זה החל בשוודיה.

ישראל מחזיקה "צבא המונים" בגיוס חובה, למרות שתהליכי ההתמקצעות מחד גיסא והשאיפה להימנעות מהַקְרָבָה מאידך גיסא בהחלט מאפיינים גם אותה, לפחות בדיון הציבורי. בשנים האחרונות עלה בסקרי המכון הישראלי לדמוקרטיה,13 כי רמת הלגיטימציה לגיוס סלקטיבי ולצבא "מקצועי" (צבא מתנדבים) בישראל עלתה.

ניתן לשער כי ההתפתחויות הגלובליות עשויות להשפיע על שינוי מגמה וחיזוק מחודש של הלגיטימציה לשימור "צבא העם" – מהדיונים הבולטים בחקר צבא-חברה ובדיון הציבורי הישראלי בעשרות השנים האחרונות,14 על אופי ניהולו של צה"ל במגוון רחב של ממדים (צבא המילואים, סוג שירות מועדף), על מוטיבציה לשירות ועל נכונות החברה להקרבה לנוכח האיום. ברמה הגלובלית, תיתכן הגברה של מידת ההבנה בעולם המערבי כלפי התנהלותה של ישראל.

בניין מגורים בקייב לאחר הפצצה רוסית, 14 במארס 2022

שינוי במאפייני הלחימה ובתפיסת האיום

בשני העשורים האחרונים חוקרים טוענים כי חל שינוי מהותי במאפייני המלחמות. השינוי גלובלי, רב־ממדי ומושפע מהיבטים תרבותיים, חברתיים וטכנולוגיים: כניסת אלמנטים חדשים למשוואת הלחימה, כמו תקשורת וניו־מדיה, ארגונים לא מדינתיים (NGO'S) ומדינות המעורבות בלחימה בעקיפין כ"צד שלישי"; טשטוש גבולות רב־מערכתי (לדוגמה התרופפות ההבחנה בין חזית לעורף, טשטוש גבולות בין הדרג המדיני לדרג הצבאי בנוגע לקבלת החלטות הקשורות ללחימה, טשטוש גבולות בין אינטרסים המניעים את אירועי הלחימה, ריבוי אויבים והקושי להבחין בין אויבים לגורמים אחרים המעורבים בלחימה);15 מעבר ממלחמות מסורתיות "גדולות" המתנהלות בשדות קרב בין צבאות (בין אם שווים בעוצמתם ובין אם לאו) בשאיפה להכרעה צבאית מהירה ככל האפשר, כדי להביא לתפיסת השטח של היריב ולהכנעתו באמצעות תמרון צבאי – למלחמות בעצימות נמוכה, א־סימטריות מבחינת הפעלת הכוח, לעיתים בין מדינות לארגונים לא מדינתיים; הגדלת החשיבות של המאבק על הנרטיב בעת שבה הכוח הצבאי מוגבל ביכולת ההשפעה שלו.16

שינויים אלה גרמו לחוקרים באקדמיה, בארגונים ביטחוניים ואחרים, לחשוב על הגדרות חדשות למלחמות מסוג זה17 כמו: לחימה בקרב אוכלוסייה,18 עימות מוגבל,19 לוחמה מהדור הרביעי,20 מלחמה בלתי רגילה,21 מלחמה היברידית22 ועוד.

המלחמה באוקראינה מחזירה לתודעה את היתכנות קיומה של "מלחמה קלסית" בין מדינות. ומדגישה את הערך העצום של כושר העמידה של אומות במלחמה המאפשר להן להתמיד בהתנגדות ולהימנע מתבוסה, גם כאשר האויב הוא בעל עליונות טכנולוגית מכרעת, שליטה באוויר ובעל נשק לא קונוונציונלי.

מצד אחד ניתן לומר כי מלחמה מסוג זה מתאימה למאפייני המלחמה של העת הנוכחית בשל היותה "היברידית" ותוספתית:23 היא אינה מבטלת חלק ניכר מהמאפיינים של המלחמות של העת הנוכחית: א־סימטריות; השימוש בגרילה; החשיפה התקשורתית הגבוהה (יש האומרים כי מלחמת אוקראינה היא המלחמה המתועדת ביותר בהיסטוריה); מעורבות של מדינות כגורם שלישי; חשיבות ניכרת לנרטיב של המלחמה. מצד אחר מובן כי כל הרכיבים הללו היו קיימים גם במלחמות עבר (כולל מלחמות העולם), על כן יש שיגידו כי מדובר בחזרה למלחמה הקלסית, מבחינת הפעלה מרבית של כוחות לצרכי כיבוש שטח וניסיון להשיג הכרעה צבאית. 

בהקשר הישראלי, מלחמה זאת מעלה היבטים כבדי משקל לפתחה של החברה הישראלית ושל צה"ל, וכן עבור חוקרי התחום:

* התגברותו של האיום הקיומי;

* חשיבה מחודשת על מקומו ותפקידו של התמרון הצבאי;

* ניהול מערך המילואים וההגנה המרחבית על ידי אזרחים;

* מקומה של "הליבה השנייה" בלחימה: הטכנולוגיה והטכנולוגים לצד הלוחמים.

מריופול לאחר הפצצה רוסית, 3 במארס 2022

חוסן, לכידות אזרחית ויכולת התמודדות האוכלוסייה האזרחית

אחד הנושאים שזוכים בעשורים האחרונים לתשומת לב רבה בהקשרי מצבי חירום ולחימה הוא ה"חוסן", או יכולת ההתמודדות אל מול איום, משבר או אסון.24 לחוסן מגוון הגדרות, אך כולן יכללו את המרכיבים הבאים: מסוגלותה של מערכת מאוימת להגיב לנזקי ההפרעה, להתמודד עם נסיגה פונקציונלית ולאחר מכן להתאושש;25 מוכנות הציבור להתלכד "סביב הדגל" ולמען המטרה באמצעות הבעת אמון בדרג המדיני ובפעולות הצבא בעת לחימה. כל אלה נתפסים בעיני מקבלי החלטות בישראל כאחד התנאים ההכרחיים ליציאה ללחימה, ולתפיסת ההצלחה בהשגת מטרותיה.

עד לפני כעשרים שנים נראה היה כי באירופה, ויש אף שסברו שכך גם בישראל, פחתה הנכונות לשלם את מחיר הלחימה והיכולת להתמודד עם לחימה.26 נראה כי (לפחות עד מועד כתיבת שורות אלה) ההתמודדות הנחושה של הציבור האוקראיני ונכונותו להתגייס מול האתגר שמציבה המלחמה מסמנת תמונה לא צפויה בעיניים מערביות: העמדה השכיחה שהייתה נפוצה בקרב המומחים בתחילת המלחמה, ולפיה תבוסתה של אוקראינה בלתי נמנעת לנוכח יחסי הכוחות בין הצבאות התגלתה כשגויה. הערכת החסר בנוגע לכושר ההתארגנות האזרחי, לחשיבותה של מנהיגות נחושה ולכושר עמידתם של האזרחים, מבטאת פער תפיסתי בנוגע לאופן השונה שבו אוכלוסייה מתנהגת, כאשר היא ניצבת מול איום.

רצף אירועי הלחימה בעצימות נמוכה שבהם הייתה ישראל מעורבת מתחילת המילניום הביא לשיפור מצטבר ביכולת ההתמודדות מול אירועי לחימה בעצימות נמוכה מחד גיסא, והגביר את האמונה בנרטיב הישראלי מאידך גיסא.27

תמונה זו לא הייתה מוכרת במדינות מערביות שלא התמודדו עם איום ביטחוני, ועל כן לעיתים נראה היה שהפער בין ישראל למדינות מערביות בהערכת האיום הביטחוני ועצם קיומן של מלחמות גדל. המלחמה באוקראינה עשויה להדגיש את האיום למלחמה גם באירופה, ולחייב את הממשלות ואת הציבור במדינות אלה להוביל למצב תודעתי של התמגנות והתכוננות למלחמה אפשרית. בשל כך צפוי צמצום בפערים התפיסתיים בין ישראל למדינות אלה מבחינת תפיסת האיום והיכולת להתמודד עימו.

אידיאולוגיה והזדהות אידיאולוגית

עד השנים האחרונות הובילה הרוח הכללית בעולם המערבי לתפיסות אנטי־מיליטריסטיות, והדבר בא לידי ביטוי גם בעמדות כלפי הצבאות.28 נראה כי בישראל מגמות אלה היו פחות בולטות לנוכח שימור רמת איום גבוהה, שאולי יצרה אף מגמה הפוכה, שהשתקפה בעלייה ברמת האמון הצבא לפחות עד 2018 על רקע רצף אירועי לחימה בעצימות נמוכה.29

מאז ועד פרוץ מלחמת רוסיה-אוקראינה, היעדר אירועי לחימה ושיח מוסדי ביקורתי שינו במעט את התמונה.30 להמחשת נוכחות איום המלחמה הגלובלית עשויות להיות השלכות בהחזרת שיח מיליטריסטי לעולם המערבי, שעשוי להגביר את ההבנה לדרכי פעולתה של ישראל ולהחזקת צבא המונים בהיקף גדול. נוסף על כך, ייתכן שהמלחמה באוקראינה תשפיע באמצעות תהליך התחמשות אדיר ממדים, שבתורו יניע את גלגלי התעשייה הישראלית להגברת ייצור הנשק ולמסחר בנשק. 

השלכתה הישירה של המלחמה באוקראינה על האיום על ישראל עלולה להשפיע על תדמית ישראל בעולם, בעיקר בהקשר לאופן שבו תזוהה ישראל בדעת הקהל העולמית: האם ישראל תזוהה עם התוקפן (רוסיה) או עם החברה המערבית המתגוננת (אוקראינה)? על־פי הלך הרוחות הקיים בישראל כיום כמו גם על־פי האתוס הביטחוני של אומה מאוימת, סביר כי הציבור הישראלי יזדהה עם האחרונים, על כל המשתמע מכך. האם גם במקומות אחרים תזוהה ישראל עם החברה המתגוננת?

הבנת תהליכים אלה חשובה גם בהבנת תהליכי החשיבה המחקרית בתחום צבא וחברה, בישראל ובעולם המערבי, כאשר יש צפי להגדלת המשקל של עמדות החוקרות "אלימות" בהסתכלות מתגוננת (כזו המופנית כלפי המדינה ואזרחיה), ולא רק בראייה ביקורתית (כזו שמפעילה המדינה המערבית החזקה כלפי ישות חלשה יותר).

אמון הציבור בצה"ל

רמת האמון של מדינות שונות בצבאותיהן היא אחת מסוגיות המפתח ביחסי צבא-חברה,31 וחשיבות הנושא מתחדדת לנוכח השינויים במאפייני הצבאות.32 ג'יימס בורק מצא שבחברות פוסט־מודרניות היחס של הציבור לצבאות מאופיין בסקפטיות, באפתיה, או בשניהם יחד. לאחר פירוק ברית המועצות והפיכת האיומים לעמומים יותר, אזרחי הדמוקרטיות המערביות מחשיבים פחות את הצבא כמרכיב הכרחי להגנה ולביטחון לאומי. משימות חדשות של צבאות מערביים כמו שמירת שלום, משימות הומניטריות וסיוע לאנשים באזורי אסון, נתפסו עד לאחרונה כפחות חיוניות ומרכזיות. הדבר עולה בקנה אחד עם הפחתת השימוש בגיוס חובה במדינות המערב. מנגד, יש שיגידו שפעולות מסוג זה, גם אם הן חיוניות במידה פחותה, דווקא נתפסות כתורמות לאמון בצבא ולפופולריות שלו, בשל ביצוע משימה שנחשבת אצילית.33

לאורך כל שנות קיומה של ישראל, וגם לאחר תקופות משבר ביטחוני, נשמרה התפיסה הרווחת בדעת הקהל שצה"ל חיוני בעבור המדינה. התפיסה הביאה לאמון ציבורי רב בצבא, ביכולתו להגן על החברה בעת חירום, כמו גם במוסריות הפעולה שלו.34 הימשכות האמון הגבוה מוסברת בהיותה בראש ובראשונה בהיותה של ישראל מדינה מאוימת, כאשר הצבא הופך להיות מושא ל"התכנסות סביב הדגל" בלשונו של ג'ון מולר,35 כמו גם באתוס הביטחוני ארוך השנים שנבנה בישראל ושמיצב את צה"ל כמוסד מופת בחברה. במהלך 2021 עלה הרושם כי האמון בצה"ל, הגם שנותר גבוה, התערער במידה מסוימת עקב ביקורת כלפי תפקודו של צה"ל במישור הציבורי.36

כיצד תשפיע המלחמה באוקראינה על האמון בצה"ל? האופציה למלחמה קלסית עודנה קיימת, כפי שהוכח. מניסיון העבר, הגברת תחושת איום קשורה בהעצמת האמון בצה"ל,37 לכן ניתן לשער כי בזמן הקרוב לפחות האמון הציבורי בצה"ל יתעצם, והעיסוק הביקורתי בתקשורת הישראלית בצה"ל כארגון ציבורי יתעמעם, או לפחות ישפיע פחות על דעת הקהל.

לאלה נלווית ההערכה כי כשם שהמערב לא נלחם לטובת אוקראינה כמו במקרים קודמים בשנים האחרונות, כך לא יילחם למען ישראל אם תעמוד במצב דומה. הדבר יעצים את תחושת התלות של הציבור הישראלי בצה"ל, ואת האמון המוצהר בו. אם אכן כך הדבר, לנושא עלול להיות משקל רב בעיכוב תהליכים של שינוי בהתנהלותו של צה"ל בהיבט הכלכלי-חברתי.

פליטים במעבר הגבול במערב אוקראינה, 25 בפברואר 2022

ניו מדיה וצבא

מחקרים רבים טוענים כי תקשורת ההמונים משפיעה על דעת הקהל יותר בעתות משבר מאשר בשגרה.38 לאחרונה גובר הדיון על השפעת התקשורת והניו־מדיה על צבאות, כחלק מתהליך השתנוּת מאפייני הלחימה, כאשר המלחמות נראות יותר ושקופות יותר בתקשורת, ואינן ניתנות לשליטה בידי השלטון המרכזי. בשל כך, בעת אירועי לחימה התקשורת מעצימה ממדים של בלבול וחוסר בהירות בקרב הציבור, כך שיש קושי לנתח "עובדתית" את האירועים בעידן הפוסט אמת, הפייק ניוז והאינפו כאוס.39

מלחמת רוסיה-אוקראינה מוכיחה כי גם "מלחמה גדולה" וממושכת, על כל זוועותיה, יכולה להתקיים בנוכחות תקשורת וניו־מדיה. היא גם מלמדת שלמרות עושר המידע חסר התקדים, היכולת להבין מתוכו את המציאות מוגבלת: שדה הקרב ימשיך להיות ממלכת אי הוודאות, גם כאשר הוא מנוטר על־ידי כמות חסרת תקדים של מצלמות וסנסורים, מהחלל, מהאוויר ומהקרקע.

כמה שאלות נובעות ממציאות חדשה זו בנוגע לתפקיד התקשורת והניו מדיה במלחמות:

1. האם אנו עומדים בפני מציאות חדשה שבה התקשורת תשפיע פחות על התרחשויות בשדה הקרב? תהפוך למתעדת ולא לבעלת דעה נחשבת, מעצבת המלחמה או "צד בלחימה" כפי שהיה מוכר עד היום?

2. מהן המשמעויות לתפיסת הרגישות לנפגעים? שהרי כמעט מדי יום התקשורת מציגה את הנפגעים הרבים באוקראינה, בשני הצדדים. בעת כתיבת המאמר נראה כי הדבר אינו משפיע באופן ניכר על הנכונות להפסיק את הלחימה או למתנה. כיצד תשפיע תפיסה זו על נראות המלחמות בתקשורת בעתיד?

3. האם אנו עומדים בפני הגברת נוכחות הפוליטיקה של זהויות?

4. מה ניתן ללמוד, אם בכלל, ממעורבות רוסיה בלחימה כמעצמה עולמית שפחות ניתן "ללחוץ" עליה - בהשוואה לישראל?

5. כיצד נוכל לחקור את ההקשר החברתי של הלחימה ומה המסקנות ממה שמתחולל לנגד עינינו ועל המסכים באירופה?

מילואים והגנה אזרחית

המלחמה באוקראינה העלתה על נס את הצבא "הלא סדיר", שיכול לבוא לידי ביטוי במגוון סוגי התארגנויות: החל באזרחים האוחזים בנשק באופן פרטי, עבור למיליציות אזרחיות־עממיות וכלה במודל הסדור יותר – "מערך מילואים" כמו זה הקיים בישראל, או המשמר הלאומי האמריקני. המיליציות האזרחיות־עממיות אינן חדשות באוקראינה ובלטו במלחמות עבר, למשל לאחר המהפכה הבולשביקית ("הקוזאקים החופשיים"), במהלך מלחמת העולם השנייה ולאחריו (צבא ההתנגדות האוקראינית – UPA) וב"מהפכת הכבוד".40

השימוש בהגנה אזרחית ובגדודים מרחביים הוא מסממני ההיכר של המלחמה הנוכחית. בתקשורת הוצגו הגדודים כחלק מההתגייסות העממית41 נגד הפולש הרוסי, ומתוך מגמה להגביר את החוסן הלאומי. למשימה גויסו גם כוכבי תרבות ו"מובילי דעה" שונים.42

תופעת ההתגייסות העממית וההבלטה שלה בתקשורת איננה טריוויאלית: בתחילת המערכה הוכרז מצב חירום והולאמו כלל משאבי המדינה לטובת המערכה. במקביל הוחל איסור לגברים בגילאי 18–60 לעזוב את המדינה. סביר להניח שגדודים אלה, הבנויים על חיילי מילואים פעילים מקומיים, הצליחו לשלב בהם מתנדבים מקומיים, אף שאינם רשומים כחיילי מילואים, כתומכי לחימה ובמקרים מסוימים אף כלוחמים.

הבולטות התקשורתית לתופעת גדודי ההגנה המרחביים מעניינת על רקע חוסר הבולטות של יחידות סדירות של צבא אוקראינה. במידה רבה ניתן לומר שבמערכה הזו מתקיים המשפט המוכר בישראל: "כל הארץ חזית כל העם צבא".למרות השונות הניכרת לכאורה בין המצב בישראל למתרחש באוקראינה, ניתן לומר כי המלחמה הנוכחית מבהירה את חשיבות ההתגייסות האזרחית לטובת מלחמה כוללת, ובהקבלה לישראל עשויה להחזיר לקדמת הבמה את הביטוי הבולט ביותר של הגנה אזרחית: מערך המילואים. היא יכולה גם לסמן אפשרויות נוספות להפעלה לא סדירה של כוח בישראל, ולהביא לקדמת הדיון את האופן שבו מפעילים כוחות מילואים או הגנה אזרחית מסוג אחר, שהרי האוקראינים הפעילו כל אזרח לטובת המלחמה, גם אם אינו כשיר ללחימה.

פינוי והתפנות אוכלוסייה אזרחית

המלחמה באוקראינה העלתה מחדש את סוגיית הפליטוּת בעת מלחמה, כאשר בעקבות המלחמה מיליוני אזרחים נמצאים בתנועה למקומות שקטים יותר באוקראינה או למדינות אחרות. הנושא נמצא בתודעה הגלובלית ממילא במהלך העשור האחרון, לנוכח זרם הפליטים שהגיעו לאירופה מהמזרח התיכון. ישראל למודה מקרים של תנועת אוכלוסייה, בדרך כלל בתוך גבולות המדינה. כמו כן, אתוס הפליטוּת הוא סוגיית מפתח גם באתוס הפלסטיני.

הנושא נלמד בישראל (ובצה"ל) לא מעט בעבר, בעיקר בהיבטים של ניהול אוכלוסייה מתניידת או נמלטת בעת חירום.43 בהיבט זה עולה הרושם כי הדבר נוגע בעיקר להתנהלות באירועי לחימה בעצימות נמוכה. עולות השאלות:

א. האם אפשר להיערך לפליטוּת אזרחים ישראלים בעת לחימה בעצימות גבוהה, בדגש על נשק לא קונוונציונלי? זאת בהינתן שלישראל אין גבול "ידידותי".

ב. מה משמעויות ההשלכות התודעתיות של תנודה בהיקף גדול של אוכלוסייה פלסטינית או לבנונית בעת אירוע לחימה משמעותי?

ג. כיצד העלאת נושא הפליטות ישפיע באופן תודעתי על הנרטיב הפלסטיני, בעיני הפלסטינים עצמם, בישראל ובעולם המערבי?

חיילים רוסים בדרום מזרח אוקראינה, 6 במארס 2022

סיכום

נראה כי התגובה הציבורית השכיחה במדינות המערב למלחמה באוקראינה הייתה הפתעה מעצם העובדה שמלחמה מסוג זה מתרחשת במאה ה־21. שמונים שנות שקט יחסי באירופה הובילו להלך רוח לפיו תמונות מהסוג אותן אנחנו רואים על המסכים בעת כתיבת מאמר זה הן חלק מההיסטוריה, לא חלק מהעתיד. הרס נרחב בערים מערביות והצורך בשיקום מסיבי עתידי, פליטים אירופאים שנסים על נפשם, ילדים שנשלחים לבדם לצדו השני של הגבול, כיכרות של ערים ההופכות למרחבי לחימה, מנהיג סמכותני הדוחף למלחמה מצד אחד, ומנהיגות שמפיחה רוח לחימה בעם מן הצד האחר - כל אלו הפכו ברגע אחד לחלק מחיינו, מערערים את היסודות העמוקים ביותר שעליהם הושתתה שגרת החיים.

אמנם מוקדם עדיין לדעת מה תהיה השפעתם של אירועים אלה על החברות בעולם המערבי ועל ישראל בטווח הארוך, מהם השינויים שיתחוללו בהן וכיצד ישפיעו כל אלו על התעצבותו של הסדר העולמי. ואולם ניתן להעריך שאנחנו כבר מצויים בעיבורו של שינוי מהותי. שינוי זה צפוי להשפיע על שלושה מעגלים שבהם מתקיים קשר הדוק ביחסי צבא-חברה, וניצבים בלב המאמר: במישור הגלובלי – השפעתה של מלחמה במאה ה־21 על הסנטימנט של החברות, בדגש על החברות המערביות לתופעת המלחמה; מעגל היחסים הבין־לאומי והשפעתו על הביטחון הלאומי הישראלי, עליהם ניתן ללמוד מהמלחמה באוקראינה; והמעגל השלישי הנוגע ביחסים בין החברה הישראלית לצבאה. 

מספר אמירות מרכזיות לסיכום:

א. המלחמה באוקראינה מאתגרת רבות מהנחות היסוד של הצבא הפוסט־מודרני, ועשויה להעלות מחדש את החשיבה על צורך בצבא המונים, לנוכח התגברות אפשרית של תחושת איום, על כל המשתמע מכך.

ב. ייתכן שינוי במידת ההבנה בעולם המערבי כלפי התנהלותה של ישראל, שתלויה במידה רבה בשני נושאים מרכזיים: עצם התרחשותם של אירועי לחימה שיכולים להגביר תחושת הזדהות עם מצבה של ישראל; והזיהוי התדמיתי של ישראל כ"תואמת רוסיה" (התוקפן) או "תואמת אוקראינה" (מדינה מערבית-ליברלית מתגוננת).

ג. התגברות תפיסת האיום הצפויה בישראל, עם או בלי קשר לאירועים מקומיים, עשויה לחזק, לפחות בעתיד הקרוב, את הצורך הנתפס בציבור למוכנוּת צבאית, ועל כן יתגברו הנכונות להקרבה, האמון בצה"ל והלגיטימציה לשימוש בתמרון.

ד. יהיו תוצאות המלחמה אשר יהיו, אנו עומדים בפני שינוי גיאופוליטי ורעיוני מהותי. נראה כי ישראל מוכנה יותר ברמה התודעתית לשינוי זה בהשוואה למדינות מערביות אחרות.

ה. מודגשת החשיבות המכרעת של המרכיב האנושי ושל רוח האדם בקרב, גם בעת התפתחות טכנולוגית ניכרת.

ו. מלחמה נרחבת מהסוג המתקיים בעת הזו באוקראינה יכולה להתרחש למרות היותה חשופה מאוד לעין הציבורית. על כן קיים פוטנציאל להקטנה של השפעת התקשורת והניו מדיה על מהלכי הלחימה, והפיכתה ל"תקשורת משקפת" ופחות מעורבת ומשפיעה.

כמסר משותף של כותבי המאמר נרצה לטעון כי במהלך העשור האחרון לפחות אנו מזהים הזנחה בתחום לימודי הצבא ויחסי צבא-חברה בעולם במערבי בכלל, ובמידה מעט פחותה אך נוכחת גם בישראל, למעט למידה היוצאת מנקודת מבט ביקורתית. זו חשובה כשלעצמה, אך אינה מספיקה למכלול ההבנה הנדרשת לנושא. הדבר מביא לדלדול ההבנה בנוגע לתופעת המלחמה, וכתוצאה מכך נוצרת פגיעה ביכולת של מדינות ושל הממסד הביטחוני והאזרחי לפתח תיאוריות ודוקטרינות חדשות המותאמות למציאות הגיאופוליטית המתפתחת ולסכסוכים המתהווים בה. אנו מאמינים שיש לעודד במגוון דרכים את הגברת הידע בתחום וגיוונו. 

לקבלת חומרים נוספים מבית "מערכות" לחצו כאן: https://bit.ly/3ledAzz