הרמות המתמזגות במלחמה
תורת לחימה היא אחד הכלים הרגישים ביותר במדיניות הביטחון הלאומי. נבחן את ההשלכות התורתיות של השינוי בתוך המסגרת המושגית של שלוש הרמות של מלחמה – הרמה האסטרטגית, הרמה המבצעית והרמה הטקטית. הניתוח מלמד, כי ממדי הזמן והמרחב המשתנים של שדה הקרב העתידי יביאו למיזוג של שלוש הרמות במלחמה למבנה חדש אחד, שבו ישתלבו מבצעי הלחימה המורכבים באוויר, ביבשה ובים.היכולת המתפתחת להפוך מיד הצלחה טקטית בשדה הקרב לתוצאות אסטרטגיות מכריעות קשורה הדוקות להיבט הרחב הזה של ניהול מבצעים התקפיים משולבים ובו־זמניים.
אולם לפני שנתמודד עם שאלת המלחמה העתידית, יש צורך לסקור בקצרה מלחמות מסוימות בעבר. אמנם דיון מפורט בהתפתחות הלוחמה המודרנית חורג ממסגרת המאמר, אך ניתן להקיש על המגמות הכלליות של השינויים ברמות המלחמה מתוך ההוכחות, שמספקים לנו שלושה אירועים, שהיו בגדר פרשת־מים בהיסטוריה הצבאית: המערכה של נפוליאון באולם (1805), הבליצקריג הגרמני נגד צרפת (1940) ומבצע "סופת מדבר" (1991). סקירה כזו תהווה בסיס להערכתה ההתפתחות של רמות המלחמה למבנה מושגי חדש, השונה מאוד מכל מה שידענו בעבר.
חשוב להכיר בהתפתחות זו. בתחילת מלחמת העולם השנייה לא השכילו קצינים רבים מדי להבין, כי גורמי הזמן והמרחב, ששררו במלחמת העולם הראשונה, יצאו מן האופנה, וכבר אינם נוגעים לעניין. מאוחר מדי תפסו את הפוטנציאל של זמן תגובה מהיר יותר ושל מרחבים גדולים יותר של שדה הקרב, הטמון בלוחמה המודרנית. הם לא הצליחו אפוא להסתגל, ולהתאים את עצמם לדרישות החדשות של מנהיגות במלחמה. סגל הקצונה אינו יכול להרשות לעצמו לחזור על פרשה זו בעתיד.
עובד ממאמר בגיליון חורף 1992–1993 של כתב העת Parameters