רסטנבורג, פרוסיה המזרחית, 20 ביולי 1944. השעה 12:42. פצצה מתפוצצת מתחת לשולחן הישיבות במפקדתו של היטלר. זו הייתה תחילתו של המרד הגלוי נגד השלטון הנאצי. זה היה גם שיאה של תנועת ההתנגדות להיטלר, שהחלה זמן רב לפני אותו יום. הקבוצה הקטנה של אנטי־נאצים כללה אנשי צבא ואזרחים. אינטלקטואלים, תעשיינים ואנשי איגודים מקצועיים. הם נכשלו, אך היה זה כישלון של כבוד שנסיבותיו אינן ידועות לקהל הרחב.
קונסטנטין פיצגיבון מתאר בדייקנות ובפירוט רב את מהלכם של אירועי ה־20 ביולי ושל האירועים שקדמו להם בגרמניה ובחזיתות השונות. הוא מצייר דיוקנאות מרשימים של המעורבים בקשר נגד היטלר ושולח אצבע מאשימה לא רק כלפי המשטר הנאצי הרצחני, אלא גם כלפי בנות־הברית שקהות החושים שלהן תרמה לא מעט לכישלון ה"פוטש". לו הצליח הקשר, סבור פיצגיבון, היה העולם עשוי להיחלץ משנה נוספת של מלחמה, ומיליוני בני אדם בחזיתות, במחנות ההשמדה, במחנות הריכוז ובעורף, היו ניצלים ממוות. אלא שהיטלר לא מת, התכנון והביצוע לקו בחסר ונעדרו נחישות מצד חלק מהנוגעים בדבר, ובנות־הברית לא סייעו לקושרים. וכך, עם התפזר העשן, נותר רק הניסיון האמיץ לשנות את מהלכה של ההיסטוריה.