סערה באוקטובר
סערה באוקטובר, אלישב שמשי, 1986, 117 עמודים
מתוך ההקדמה לספר של ראש הממשלה ושר הביטחון רא"ל (במיל') יצחק רבין ז"ל: צופרי האזעקה אשר קרעו את דממת יום הכיפורים וקדושתו בשנת 1973, חייבים היו לעורר את כולנו לחשבון נפש לאומי ואישי. מה עשינו? היכן טעינו? מכת הפתע של צבאות סוריה ומצרים, נחשולי הפלדה והאדם אשר זרמו לחולות חצי-האי סיני וסלעי הבזלת של רמת הגולן, חוללו זעזוע, רעידת אדמה, ותבעו תמורות מפליגות בסדרי חיינו הלאומיים. אכן, תמורות היו, בעיקר בתחום הצבאי, ואולם דומה שמהר מאוד, מהר מדי, חזרנו אל סדרי חיינו הרגילים.
ספרו של תא"ל (מיל') אלישיב שמשי מחזיר אותנו אל צידה היותר קשה של המלחמה, אל הממד הצבאי, האנושי והאישי: זהו סיפורם של האנשים שעמדו אל מול פני המלחמה החזקה. בספר זה אפשר למצוא את התשובה לשאלה איך קרה, שבמלחמת יום הכיפורים נטתה לבסוף הכף הצבאית לטובת צה"ל, אחרי תנאי פתיחה כה קשים. מכל דף ומכל שורה בספר זה ניבטת התשובה.
היו ימים, בימי ראשית המדינה וצה"ל, שבהם נזקקנו לדמויות זרות שיהיו לנו למופת בעשיית המלחמה ובמנהיגות הצבאית. זכורים לי הימים שהספר "אנשי פנפילוב", על המג"ד הסובייטי וחייליו במלחמת העולם השנייה, היה ספר מופת לפלמ"ח ואחריו לצה"ל בראשיתו. היום שוב אין לנו צורך בכך. צה"ל הוליד מתוכו אנשי מופת לא מעטים, וגדוד הצנטוריונים "סערה", ומפקדו אלישיב שמשי, במלחמת יום הכיפורים, ראויים שיהיו לנו למופת.
סיפורם האישי של אלישיב שמשי וחייליו, הוא סיפור המלחמה הקשה, עד ההישגים הצבאיים אשר הוליכו את צה"ל אל מעבר לתעלת סואץ, בדרך ההולכת לקהיר. יחד עם אלישיב וחייליו אנו דוהרים בטנקים, נוסעים, עוצרים, יורים, לוחמים – ושותפים למכאובים ולקורת הרוח.
המנהיגות הצבאית, שיקול-הדעת הנכון, נחישות הדעת, הדבקות במשימה, התושייה – כל אלה ניבטים אלינו מתוך המלים והמעשים, והם לנו לברכה וללימוד לקחים לעתיד לבוא".