בקיץ 1966, בהיותי בארץ בחופשת מולדת, רואיינתי ע"י עתונאי ישראלי. "אמור נא לי", שאלני – "כיצד מרגיש אתה כשגריר במדינה קטנה?" השיבותי שאיני מרגיש כאילו אני במדינה קטנה. פרו שטחה גדול פי ששים משטח מדינת ישראל, ובוליביה – אשר גם בה אני מכהן – גדולה פי 50 הימנה."
תיקן המראיין את עצמו: "כוונתי לומר, כיצד מרגיש שגריר במדינה נידחת?" נאלצתי להשיב, שפרו – אף איננה מדינה נידחת. היא קרובה למרכז הגיאוגרפי של אמריקה הדרומית; כנסים בינלאומיים וועידות נערכים בה – כנס הוועדה הכלכלית לאמריקה הלטינית, מוצעת הכותנה הבינלאומית, נשיאי צרפת ואיטליה ביקרו בה, וכן נשיאיה הנבחרים של צ'ילה ושל קולומביה. ובעבר – ראתה קוסקו, הבירה האינקאית את עצמה בטבורו של עולמה כשם שירושלים היא טבור העולם בעינינו. לא התיאש המראיין, וניסה בשלישית: כיצד מרגיש שגריר במדינה מרוחקת? אכן, פרו מרוחקת מאנו; במפת עולמנו הדיפלומטי רק שלוש בירות רחוקות ממנה – סנטיגו בצ'ילה, קנברה שבאוסטרליה, ולינגטון שבניו זילנד. על שאלה זו ניסיתי להשיב בחיבור שלפניכם.