שתי אבנים שהן אחת
שתי אבנים שהן אחת/נחום גוטמן/ 1968, 191 עמודים
"קצין־התרבות בֶּנִי נעץ בי עיניים ירוקות וזריזות, הבליט שפתים קמוצות, שהרבה קמטים מובילים אליהן, מדד אותי בעיניו, מסנדלי המאובקים ועד הפיטמה שבקצה הכומתה שלי, ואמר:
– אותך אמסור למחסן.
כיונתי צעדי ישר בכיוון אצבעו המושטת והגעתי לקצה המסדרון – אל פתח חסום בשולחן קטן, זה היה המחסן. מעברו השני של השולחן עמד נער כבן שמונה־עשרה.
– באתי לצייר, – אמרתי לו.
הנער כיווץ מצחו, לקח מן האצטבה שתי שמיכות ואמר:
– טוב. בוא אחרי.
הוביל אותי לחדר שעמדו בו כמה מיטות, הטיל את השמיכות על אחת מהן ואמר:
– זו שלך.
כשעמד לצאת, מיצמץ בעיניו ושאל:
– אתה הוא הצייר נחום, מ“דבר לילדים”? – לא חיכה לתשובתי, חייך אלי חיוך טוב, שכל אלפי הציורים שטרחתי ועשיתי נראו לי כדאיים ובלבד שאקבל שחקה שכזאת.
– אני שמי עמי, – אמר, – עמי החַמש.
הנה כך נמסרתי למחסן ונוצרה הידידות ביני ובין עמי החמש; ידידות שנמשכה כל ימי חייו, שארכו לדאבון הלב רק שלושה־עשר ימים מאותו יום. אך למה להקדים ולספר את הסוף?".
את הספר כתב הצייר, המאייר, הפסל (והסופר) נחום גוטמן, שאף זכה בפרס ישראל לספרות ילדים. "כתבתי וסיימתי את הספר הזה כמה חדשים לפני מלחמת ששת הימים. הבחורים והבחורות מימי מלחמת השחרור, אשר ציירתי אותם וסיפרתי עליהם, הם ובניהם עם רוחם הטובה – מביאים עמם את הנצחון".