אינני בלשן ואין אני רואה בעצמי בר־סמכא בלשון העברית ובדיקדוקה. אך אין צורך להיות בוגר מכללה כדי לחוש על כל צעד באבני־הנגף המרובות הזרועות בכתיבנו הצבאית! אין תחת ידי נתונים לקבוע כמותם של המכתבים הצבאיים הנכתבים מדי יום. אולם אם אשפוט לפי אותו חלק ״קטן״ (הכל יחסי, כמובן) הו מתברך שולחני מידי יום, הרי יגיע מספר זה לרבבות אחדות בכל חודש. יתכן שאין מנוס מה״ניירת״, לא בצה״ל ולא בצבאות אחרים (עיין נא דברי פילדמרשל מונטגומרי, כפי שצוטטו בחוברת ״מערכות״ ק), אם כי אין לי ספק שניתן לצמצמה. אך זאת פרשה בפני עצמה. עתה ברצוני לעמוד על היית התכתובת הצבאית מבחינת הלשון, וזאת בכל הזהירות וההסתייגות. לא אתיימר להיות מורה בעברית, לא אציג ״בורות״ לכאורה מול ״למדנות״ כביכול. אינני מבקש אלא לעורר תשומת־לבנו לאותו נושא ששמו ״שיבושי־לשון״, אשר כלל וכלל אינו נחלת צה״ל בלבד. אדרבא, יודעי דבר טוענים שזאת אחת ממכות המדינה שלנו. יתכן ואם כן – אין בכל כל הצדקה שלא נתעורר אנו, כותבי המכתבים הצבאיים, נותן במקצת דאגה ורצון טוב לשיפור כתיבתנו.