"נצטרך להילחם כדי לנצח"

לא פיקניק/ג'וליאן תומפסון/ 1992, 188 עמודים

ב־1982 לחם צה"ל במלחמת לבנון הראשונה ובמקביל לחם הצבא הבריטי במלחמת פוקלנד. ולא זו אף זו בשתי המלחמות הונחתו מהים כוחות חי"ר מובחרים. בפוקלנד הייתה זו חטיבת הקומנדו ה־3 של חיל הנחתים המלכותי (ובהמשך הונחתו חטיבת חי"ר נוספת ומפקדה אוגדתית), ובלבנון הייתה זו עוצבת האש כשבראשה חטיבת הצנחנים הסדירה.

על הדמיון בין המלחמות עמד בשעתו אלוף (מיל') דורון אלמוג. "מאחר שבמלחמת לבנון פיקדתי על כוח צנחנים, שנחת מהים בליל 6–7 ביוני 1982, והוביל במרבית שלבי הלחימה את החטיבה הסדירה של הצנחנים במסע רגלי לבירות, שאלתי את עצמי, מה בינינו לצבא הבריטי? ומה ניתן ללמוד מהמסע המפואר של חטיבת הקומנדו 3?", כתב במאמר במערכות.1

הדמיון היה כה רב, ציין, עד כי ב־13 ביוני 1982 ניצבה חטיבת הצנחנים בפאתי בירות, בתום מסע רגלי עתיר קרבות בן 70 ק"מ. בו בזמן לחמה חטיבת הקומנדו ה־3 בקרב האחרון שלה. למחרת נכנע הצבא הארגנטינאי.

נתיב הקרבות של חטיבת הקומנדו ה־3 של חיל הנחתים המלכותי תואר בספר המופת לא פיקניק2 שכתב מפקדה, גנרל ג'וליאן תומפסון. העניין של אלמוג במלחמה הוביל אותו ליזום, בהיותו קחצ"ר, את תרגום הספר לעברית.

"לא פיקניק"

ב־2 אפריל 1982 כבש הצבא הארגנטינאי את איי פוקלנד שבשליטת בריטניה, בטענה כי מדובר בשטח ריבוני של ארגנטינה. ממשלת בריטניה בראשות מרגרט תאצ'ר החליטה, למרות המורכבות שבניהול מלחמה במרחק כה רב, להשיב לידיה את השליטה באיים.

כוח משימה ימי, בפיקוד אדמירל ג'ון פוסטר "סאנדי" וודוורד נשלח לכבוש את האיים. הרכיב היבשתי בכוח המשימה היה חטיבת הקומנדו ה־3, שעליה פיקד תומפסון, איש חיל הנחתים המלכותי. לצק"ח, שכלל את גדודי הקומנדו של החיל, 40, 42 ו־45, צורפו שני גדודי צנחנים ופלגות מן הכוחות המיוחדים (ה־SBS וה־SAS).

הכוח הארגנטינאי נהנה מיתרונות מובהקים ביחסי הכוחות ומקרבה יחסית לבסיסיו (האיים מרוחקים כ־500 ק"מ מחופי ארגנטינה לעומת כ־10,000 ק"מ מבריטניה). שטחם של האיים הררי וגבעי ברובו, מה שסיפק עדיפות לכוח מגן שנערך נכון בשטח, ומזג האוויר היה גשום ומלווה ברוחות חזקות. בקיצור, הכוחות שלחמו בפוקלנד סבלו כל העת מקור, רטיבות ומכך שהם צועדים במעלה ההר.

"כשנתתי את הפקודה לנחיתה, אמרתי בין שאר הדברים, שהמבצע שאנו עומדים לפתוח בו לא יהיה פיקניק", כתב תומפסון. "גמרתי אומר ששום אדם בחטיבתי לא יחיה באשליות, אלא יבין שנצטרך להילחם כדי לנצח" (עמוד 15).

לפני הנחיתה פעלו באיים הכוחות המיוחדים. פשיטה בולטת הייתה על הבסיס האווירי הארגנטינאי באי פבל. פלגה ד׳ מה־SAS הוטסה לאי במסוקים וחדרה לבסיס. "הכוח המסתער, בפיקודו של סרן המילטון, השמיד את כל אחד־עשר המטוסים שהיו בשדה, במטעני חבלה מוכנים מראש" (עמוד 50). היה בכך דמיון רב לייעוד המקורי של היחידה, במלחמת העולם השנייה.

קרבות היבשה במלחמת פוקלנד

גוז גרין

בליל 22/21 במאי נחתו כוחות החטיבה מן הים. ראשון נחת גדוד הצנחנים 2 בפיקוד לוטננט־קולונל הרברט ג׳ונס. הנחתות שהשיטו את אנשיו עצרו "כחמישה מטרים לפני קו המים ופתחו אל הכבשים הקדמיים שלהן. גדוד 2 עשה דרכו לחוף. רגלי האנשים לא היו עתידות להתייבש שוב עד לכיבוש גוז גרין ודארווין, כעבור תשעה ימים" (עמוד 72). כמעט במקביל נחת גדוד הקומנדו 40 בהצלחה.

בשלב השני נחתו גדודי קומנדו וגדוד צנחנים נוסף. "עכשיו שעלינו על היבשה, הרגשנו כמו דגים במים" (עמוד 73), העיד קפטן איאן גרדינר, מ"פ בגדוד הקומנדו ה־45. לאחר הנחיתה ניהל צוות הקרב החטיבתי קרב התקדמות סדור עד לכפר גוז גרין.

הקרב על גוז גרין, אולי המרכזי והמפורסם במלחמה, החל כקרב לילה. פלוגות ב' ו־ד' של גדוד הצנחנים 2 השתלטו בקלות יחסית על יעדיהן, אך עם שחר נתקלה פלוגה א בהתנגדות קשה בעת שניסתה לכבוש את גבעת דארווין.

אז החליט המג"ד, ג'ונס, שעליו להתערב באופן ישיר. "באומץ שאין כדוגמתו ותוך התעלמות גמורה מהסכנה לחייו, הוביל ג'ונס אישית התקפה על חפירת אויב, ונפגע באש מחפירה אחרת שלא הבחין בה" (עמוד 97). ג'ונס נהרג, ועוטר על גבורתו בצלב ויקטוריה.

הסמג"ד, מייג'ור כריס קיבל, תפס פיקוד על הגדוד. במקביל פקד מ"פ ב׳, מייג'ור ג'ון קרוסלנד, לירות טילי נ"ט מסוג מילאן לעבר הבית המרכזי שבו התבצר הכוח הארגנטינאי. הפלוגה של קרוסלנד ירתה "בדייקנות קטלנית לעמדות הנשק ולחלונות הבית. נים, שפיקד על פלוגה ד׳ תוך גילוי יוזמה ראויה לשבח וחוש טקטי טוב, הניע את פלוגתו לאורך קו החוף, מתחת למצוק הנמוך, ובסיוע מא"גים שהוצבו על קו הרכס ואש ארטילריה, קיפל את אגף האויב. הפגנת כוח זו שברה את רצון הלחימה של האויב, וחייליו החלו להיכנע בהמוניהם" (עמוד 99).

תמונת הקרב התהפכה וקיבל פקד על "התקפה בשלושה ראשים" (עמוד 99) שהכריעה את האויב. 17 חיילים בריטים נהרגו בקרב (בהם המג"ד). הצנחנים הרגו 47 חיילים ארגנטינאים ושבו 961 נוספים. בשלב זה נחתו באי חטיבת החי"ר ה־5 של צבא היבשה ומפקדה אוגדתית בפיקוד גנרל ג'רמי מור, שתחתיה פעלו מעתה כלל כוחות היבשה במלחמה.

שתי אחיות ושני הרים

קרב אחר בספר שראוי להתעכב עליו הוא התקפת הלילה החטיבתית. לאחר כיבוש גוז גרין נע גדוד הקומנדו ה־45, בפיקוד לוטננט־קולונל אנדרו וייטהד, במסע רגלי מפרך בן למעלה מ־20 ק"מ לגזרת הר קנט. גרדינר, מפקד פלוגה ר' בגדוד, היה גאה באנשיו שצעדו בשטח קשה עם משקל כבד על גבם מבלי להתלונן ולקטר. לדבריו, "הנחתים היו נפלאים" (עמוד 108). הגדודים האחרים נעו במקביל. כמעט כל מי ששירת בחי"ר בצה"ל, וצעד בחום ובקור בתרגילים המפרכים, יוכל להזדהות עם התמונות והתיאורים של המסעות הרגליים של הנחתים בספר.

כאמור, על החטיבה הוטל לכבוש שלושה מאחזי אויב בשטח ההררי והמח"ט, תומפסון, בחר לבצע התקפת לילה חטיבתית. לא אתגר של מה בכך, נוכח אויב ערוך היטב, ותנאי השטח ומזג האוויר.

הקרב לכיבוש הר לונגדון, אותו תקף גדוד הצנחנים ה־3 בפיקוד סא"ל יו פייק, היה קשה. "הלחימה נמשכה כמעט עד עלות השחר, כעשר שעות של "לוחמת ביוב", כפי שתיאר אותה מישהו: לחימה מטווחים קרובים בדרך־כלל, ברימוני־יד, ברובים מכודנים ובטילי לאו 66 מ״מ, עם סיוע תותחים, תותחים ימיים, מרגמות ומקלעים. את הקרב הזה ניהלו הקצינים הזוטרים, המש"קים והטוראים באומץ־לב, בעקשנות ובתוקפנות" (עמוד 147).

במקביל, ניהלה החטיבה שתי התקפות גדודיות נוספות: על גדוד הקומנדו ה־42 הוטל לכבוש את הר הרייט, ועל גדוד הקומנדו ה־45 בפיקוד וייטהד הוטל לכבוש את צמד ההרים שכונה שתי האחיות.

פלוגה ר', בפיקוד קפטן גרדינר, הובילה את המתקפה הגדודית. תחילה לא נתקלה בהתנגדות, אלא שאז נפתחה עליה אש מקלעים. גרדינר "משך את מחלקה 3 לאחור והזמין אש מרגמות וארטילריה לפני ששלח את מחלקה 2. אחר כך הורה למילאנים לירות לעבר האויב מעל ראשה" (עמוד 153). המחלקה הסתערה לעבר עמדות האויב "והשתלטה על היעד, תוך שהיא קוטלת או מניסה את מקלעני האויב" (עמוד 153).

לאחר מכן הנחה המג"ד, "שמיקם עצמו בראש כוחותיו" (עמוד 155), לנצל את תנופת המתקפה עד לכיבושם המוצלח של שתי האחיות. המחבר קבע כי "גדוד 45 פעל יפה להפליא; השילוב של שליטה טובה, כושר גופני ושימוש נכון בעוצמת אש אפשר לו להשתלט על היעדים באבידות קלות. קולו של המג"ד בקשר פעל כסם הרגעה על כל שומעיו, והוא תמיד נמצא במקום הנכון ברגע הנכון כדי להשפיע על מהלך המאורעות" (עמוד 156).

נחתים בריטים צועדים בפוקלנד, יוני 1982

תרבות צבאית שיש ללמוד ממנה

ניכר כי תומפסון אהב את אנשיו, שהיו בעיניו יחידים ומיוחדים. "חטיבת הקומנדו 3 הייתה זו שנחתה באי פוקלנד המזרחי ביום ה־ע, צעדה ולחמה לבדה בתריסר הימים הראשונים של המערכה הקרקעית, ואחרי שחצתה את אי פוקלנד המזרחי – בעיקר ברגל וגם במסוקים – נכנסה לפורט סטנלי בארבע עשר ביוני 1982, עשרים ושמונה ימים אחרי הנחיתה הראשונה" (עמוד 17), כתב. ספק רב אם כוח אחר היה יכול לעשות כן. הוא עצמו זכה בצבא הבריטי להערכה רבה על האופן שבו פיקד על החטיבה.

בהקדמה לספר ציין אלוף (מיל') אלמוג שמשתקפת ממנו "תרבות צבאית שלמה שיש ללמוד ממנה" (עמוד 7). למשל כתב, "המ"כים והסמלים מבצעים משימות מודיעין ולחימה, שכמותם מטילים אצלנו על מג"דים ומח"טים. סמל מנווט גדוד. חוליות של ארבעה לוחמים שוהות ימים ארוכים בעומק שטח האויב כדי לאכן את עמדותיו, ללמוד את מנהגיו ולסייע באכוונת ארטילריה ומטוסים לתקיפתו" (עמוד 7). נוסף על כך, "מ"כים ממשיכים להוביל מחלקות כשהקצינים נהרגים. סמג"ד לוקח פיקוד כשהמג"ד נהרג, והמח"ט ממשיך לשבת במפקדה 40 ק"מ מאחור ולתת אמון מלא בסמג"ד" (עמוד 8).

מן הספר, כתב, מצטייר הצבא הבריטי כצבא "המכשיר את קציניו לפעול על־פי עקרונות המלחמה, המעניק להם לצד ההכשרה הצבאית המעמיקה והרגלי משמעת נוקשים ותובעניים – גם מרחב עצמאות גדול, ומלמד כיצד לקחת יוזמה ולגלות דבקות במשימה גם כשמפקדים נהרגים והתוכניות משתבשות" (עמוד 8).

ואכן, ניכר שמתרבותה, ערכיה, ורמת הלחימה של חטיבת הקומנדו ה־3 צה"ל יכול (וצריך) ללמוד לא מעט גם כיום.