אלחוטאית מפעילה מכשיר קשר בבארי, שנות ה־40
בעדותה של עטרה בורובסקי, פעילה במוסד לעלייה ב' שעסקה בארגון ההעפלה לארץ, סיפרה שבתום המלחמה שהתה בבארי שבדרום־מזרח איטליה והשתתפה בהפעלת תחנת אלחוט חשאית של ארגון ההגנה שהופעלה מתוך בית הבראה במקום. התחנה הייתה חלק מפעילותו של המוסד לעלייה ב' שעסק בהברחת ניצולי השואה אל מחוץ לאירופה - אל חופיה הסגורים של ארץ ישראל.1
בסוף מלחמת־העולם השנייה יזמו המעצמות המנצחות את השבתם של פליטי המלחמה הרבים למדינות מוצאם - תהליך הרֶפטריאציה. הודות להסכמים בין־לאומיים שאִפשרו את מעבר הפליטים בגבולות ללא מחסומים בירוקרטיים, ובעזרת כלי רכב והספקה של הצבאות של המעצמות המנצחות, שהיו מוצבים באירופה ככוחות כיבוש, הושבו למדינותיהם כ־4 מיליון פליטים תוך כמה שבועות.2
ואולם, רוב היהודים בקרב הפליטים האלה, אשר שבו למדינות המוצא שלהם, מצאו שבני משפחותיהם נספו ושבתיהם נתפסו על־ידי אחרים. במקרים רבים הם נתקלו בגילויי איבה ואלימות. יוסף שוורץ, חבר ארגון הסיוע היהודי־אמריקני ג'וינט, כתב: "כל אימת שיהודי חוזר ממחנה ריכוז, הוא מעמיד לפחות עשרה אנטישמים".3 בעקבות זאת החלה בקרב הפליטים היהודים תנועה הפוכה לזו של הרֶפטריאציה - עזיבה נוספת של מדינות מוצאם.4
כך התגבשה תנועת "הבריחה" - מסעם של פליטים יהודים מערבה ודרומה, אל חופי הים התיכון, בדרכם אל מחוץ לאירופה. ההתארגנות החלה ביוזמתם של ניצולי השואה, והסתייעה בחיילים היהודים ששירתו בצבאות שהיו מוצבים באירופה. בהמשך מוסדה ההתנהלות תחת סמכותו של המוסד לעלייה ב', שהיה אחראי לעלייה הלא לגלית מטעם ארגון ההגנה, ודרכו, מטעם הנהגת היישוב היהודי בארץ. לצד החיילים העברים ושליחי המוסד פעלו בשטח למעלה מאלף גברים ונשים ממדינות שונות - ובהם מובילי קבוצות, מבריחי גבולות ומזייפי מסמכים וחותמות.5 בנתיבים אשר פתחו והפעילו, עלו לארץ־ישראל מתום מלחמת־העולם השנייה עד קום המדינה למעלה מ־100 אלף גברים, נשים וילדים.
מאמר זה עוסק בחלק מן התנועה הזאת - בניצולי השואה אשר חברו לארגון ההגנה עוד בדרכם לארץ, ופעלו כסיירים, כאלחוטנים, כמגיני מחנות וכמלווי קבוצות. הם היוו את הגשר בין אחיהם ניצולי השואה לאחיהם החיילים והשליחים שבאו לעזרתם. על אימוניהם של ניצולי השואה כתבה מירי נהרי;6 ואילו במאמר זה אעסוק בהתגייסותם של האנשים, בתרומתם המקצועית ל"בריחה", ובפעולותיהם הגשמיות והרוחניות.
ניצולי מחנה בוכנוואלד בהגיעם לנמל חיפה, 15 ביולי 1945
ההצטרפות לארגון
אברהם מיודובניק, שהגדיר את עצמו כ"יוצא מחנות ההשמדה", עשה בסוף המלחמה את דרכו אל שטח הכיבוש האמריקני בגרמניה. כוחות המעצמות שניצחו במלחמה התפרשו על פני אירופה כולה, ומחנות העקורים, הם מחנות הפליטים, הוקמו באזורים רבים. בתוהו ובוהו ששרר עברו פליטי המלחמה בדרכים בניסיון לחזור לבתיהם, או - כמו רבים מבין הפליטים היהודים - בניסיון לצאת מאירופה. מיודובניק היה אז בן 19, ושהה במחנה עקורים עם כמה חברים לדרך. מצבו הבריאותי היה רעוע. הוא סיפר: "יום אחד אמרו לנו, חבר'ה, אתם רוצים לעבור קורס ולהתגייס ל'הגנה'? אמרנו - כן!" וכך הצטרף לקורס, והפך לסייר.7
מסלולה של עטרה בורובסקי היה פתלתל יותר. במהלך המלחמה חייתה בוורשה כנוצרייה, ולאחר נפילת גטו ורשה עברה לגרמניה, וממנה המשיכה לאיטליה. במשך זמן רב חיפשה קשרים עם חברי תנועת דרור - תנועת הנוער שבה הייתה חברה בעבר. כך הגיעה למג'נטה שבצפון איטליה. שם, באמצעות קשרים עם חיילים יהודים ששירתו בצבא הבריטי, החלה, כפי שתיארה, לעזור. "יום אחד", סיפרה, "ניגש אלי מאירק'ה, ושאל אותי אם אני יודעת לסגור את הפה ולא לפתוח אותו". זה היה מאיר דוידזון, חבר ההגנה, שהתנדב לצבא הבריטי ושירת במלחמה בפלוגת תובלה. בסוף המלחמה פעל בחשאי לסייע לפליטים היהודים בדרכם. תיארה בורובסקי: "אמרתי לו שזה מאוד יחסי. אחר כך, כשהתחלתי לעבוד, הבנתי למה התכוון - ידעתי שאני צריכה לסגור את הפה ולא לפתוח אותו". כך היא החלה את דרכה במוסד לעלייה ב' כמסייעת לתחנת השידור בבארי - אחת מן התחנות ששמרו על הקשר בין אנשי המוסד באירופה לבין המרכז בארץ־ישראל. הבחירה להצטרף לפעילות "הבריחה" הייתה לא פשוטה. בעדותה היא הזכירה את הקשיים והסיכונים שבעבודת המחתרת, שהייתה מלווה תמיד בחשש להיחשף. ואולם, הקושי הגדול ביותר היה דחיית העלייה לארץ.8 כשם שהחיילים היהודים ששירתו בצבא הבריטי בחרו להישאר באירופה ודחו את השיבה הביתה למשפחותיהם ולחייהם הקודמים, כך גם ניצולי השואה שבחרו לסייע דחו את עלייתם לארץ ואת תחילת חייהם החדשים. ואולם ההצטרפות לפעילות "הבריחה" כשלעצמה הייתה מעין התחלה של חיים חדשים. הדבר ניכר כבר במהלך ההכשרה.
הכשרה מקצועית
להכשרה היו מטרות מעשיות: אימון אנשי מגן למחנות העקורים והכשרת אלחוטנים וסיירים שיפעלו במערך "הבריחה". באותם ימים, תקופת המרי העברי, קשה היה לשלוח את אנשי המקצוע האלה מארץ־ישראל לאירופה משום שהם היו דרושים בארץ ומשום שהמאבק בבריטים הִקשה על היציאה ממנה. את החסר מילאו הפליטים היהודים. לפיכך בכל רחבי אירופה נערכו עשרות קורסים במסגרות שונות. חלק מהם היו קצרים, למשל, קורסי ההגנה שנערכו בהונגריה ונמשכו שבועיים. חלק מן הקורסים היו ארוכים ומעמיקים, למשל קורס האלחוט בצרפת שנמשך ארבעה חודשים. עמנואל נשרי, מפקד קורס להכשרת מדריכים מבין הפליטים, סיכם את מטרת האימונים בחמש מילים: "בניין כוח צבאי מפליטי הנאצים".9
ואכן, הדגש היה על כוח - כושר גופני, מסעות במידת האפשר ולחימה מסוגים שונים. בשל תנאי המחתרת וגם בשל המחסור בנשק התמקדו רוב אימוני הלחימה בקפא"פ, כלומר, קרבות פנים אל פנים: לוחמה במקל, בסכין או בידיים חשופות. לעיתים מילאו אימונים אלה תפקיד נוסף; בחורף האיטלקי בסוף 1946, בשל הקור הרב, עשו חניכי הכשרת הפלמ"ח את רוב היום באימוני קפא"פ כדי להתחמם. ואולם, משום מה, נשמר לאימוני לחימה מקום של כבוד גם בקורסים שלא היו קשורים כלל להגנה עצמית. כך, בקורסים שהכשירו אנשי פלמ"ח באיטליה הוקדשו לפי התוכנית שש שעות ביום לאימון גופני. אולם גם בקורס האלחוט זבולון, שהתקיים בצרפת, הוקדשו שעות רבות ביום לאימון כזה. האלחוטן יצחק ברוייר סיפר כי התאמנו גם בשימוש בסכין; "לימדו אותנו ג'יאו־ג'יטסו וכל מיני", הוסיפה האלחוטנית מרגה גוטהלף־גורן. כל יום לימודים החל בהתעמלות בוקר.10 זאת משום שהאימון נועד לא רק ללמד מקצוע ולחמם בחורף, אלא גם לחמם את הלב. ואולם בעניין זה נכנסו חברי ההגנה לשדה מוקשים. ברומן שכתב מאיר דודזון על אותם ימים - וילה פז'נה - הוא סיפר על הקושי.11 הוא הבין שבעוד שאת מצב הרוח של כל צעיר ארץ־ישראלי אפשר היה לשפר באמצעות אימון גופני, עבודה בשדה ומקלחת בסוף היום, מצבם של ניצולי השואה היה שונה. עצם השימוש במילים אלו היה בעייתי, שכן עבור רבים מהם הייתה להן משמעות איומה. חנוך בלצן, מפקד קורס האלחוט זבולון, הגדיר זאת בקצרה: "היה זה המבצע המסובך בחיי".
גשר בין שני עולמות
ניצולי השואה שחברו לארגון ההגנה - תחילה כחניכי הקורסים של הארגון, ולאחר מכן כמדריכים - היוו גשר בין השליחים מארץ־ישראל לבין אחיהם ניצולי השואה. בן־עמי טמיר, שפיקד על קורס סיירים בגרמניה, סיפר שכל מדריכי הקורס היו פליטים, בוגרי קורס המדריכים של עמנואל נשרי. הם לימדו את "המקצועות הכלליים", והוא לימד טופוגרפיה ואת מקצועות השדה. הוא ציין שהבעיה העיקרית שלו הייתה להכיר את המדריכים והחניכים: "שעות חיי הקשות ביותר הן השעות שאני מבלה בשיחות עם החבר'ה". בהדרגה הבין שעליו לשנות את מבנה הקורס: "כאשר הבנתי מה שעבר עליהם, הנהגתי בתחילת כל שיעור טופוגרפיה שירה בציבור, לפי בחירתם. השירים הושרו ברובם ביידיש, ולאט לאט למדתי אותם והצטרפתי אליהם".12 המאמצים שעשו שני הצדדים הצליחו לשבור במעט את הקרח של המרחק ושל העבר.
מרדכי ברינברג ("הג'ינג'י"), שאיבד את כל משפחתו במלחמה, הצטרף כחניך להכשרת לוחמי הפלמ"ח בפולונה שבאיטליה. הוא סיפר: "לא אשכח את שיעורי החברה, בין היתר המשחקים - שאולי בחיים הרגילים אין אנו מייחסים להם חשיבות. [...] לא אשכח את קבלת השבת בפולונה - השולחנות הלבנים, הדלקת הנרות וקריאת פרק בתנ"ך, וכן אותם מטעמים אשר הוכנו בעזרת שתי משפחות יהודיות, גם הן ניצולי השואה. [...] הוחזרו לנו, במידת האפשר, נעורינו וילדותנו האבודים".
ברינברג, שלמד עברית בבית הוריו, סייע לגשר גם על תהום השפה. רבים מן הבאים מארץ־ישראל ידעו רק עברית וקצת אנגלית, ואילו הפליטים דיברו שפות שונות, בעיקר יידיש. הוא שימש באימונים כמתורגמן, והעיד כי היה "הראשון אחרי אלפיים שנה אשר הדריך אימוני שדה, ספורט, נשק ותרגילי סדר - ביידיש!"13
הגשר נבנה משני הכיוונים. אמנם לימוד העברית היה חלק חשוב בקורסים רבים, והוא כלל שיעורי דקדוק והנהגת יום עברית שבו דיברו רק עברית, אך המציאוּת עשתה את שלה. בן־עמי טמיר, מפקד קורס הסיירים, לא ידע מילה ביידיש עם בואו לגרמניה. בתחילה ניסה ללמד בעברית, ואחד החניכים תרגם את דבריו, אבל ההתנהלות הזאת לא התקבלה על דעת החניכים - "ואז עברתי להדריך ביידיש", סיפר.14 אך לא רק יידיש הייתה זרה לבאים מארץ־ישראל – היה עליהם ללמוד גם את שפת הארץ שבה שהו.
אוניית המעפילים "מורדי הגטאות", מאי 1947
תרומתם הייחודית של ניצולי השואה חברי ה"הגנה"
עבור הסיירים הארץ־ישראלים היו היערות העבותים, מעברי ההרים המושלגים והנהרות הגדולים אתגרים חדשים שעימם היה עליהם להתמודד. במהלך תרגיל סיום בהכשרת הפלמ"ח במחנה פולונה, שנערך לרגלי האלפים, נתקעה אחת הכיתות עם רדת הלילה על קצה צוק. המדריך, שלא ידע שבאלפים הירידה מן ההר קשה הרבה יותר מן הטיפוס, עשה כברת דרך גדולה מדי, והכיתה לא הספיקה לרדת מן ההר לפני החשיכה. בסופו של דבר ירד הכוח בדרך נס אט אט מן ההר, וכולם חזרו למחנה בשלום.15 לעומת זאת, הסיירים מקרב הפליטים כבר הכירו תנאי שטח כאלה. הסייר אברהם מיודובניק תיאר את פעילותו כמלווה קבוצות בנתיב החשאי לחציית גבול גרמניה-אוסטריה: "העלינו את האנשים על מכוניות. [...] היינו מגיעים עם המכוניות עד קילומטר או שניים מהגבול, ומשם הולכים ברגל. בדרך לגבול היינו צריכים לחצות פלג קטן, ברוחב של כשני מטר, אך בזמן גשם הוא היה רחב בהרבה".16
חלק מן הקשיים שעימם התמודדו הפליטים היו מכשולי טבע, וחלקם מעשה ידי אדם. במאי 1947 תפסו כוחות הצבא האמריקני שיירה שמנתה כאלף פליטים יהודים שעשו את דרכם מצ'כוסלובקיה לגרמניה. היו שמועות על כך שקצינים מצבא ברית־המועצות התחזו לפליטים בשיירה. מרים (מרושקה) פרידה, ניצולת שואה שטרם מלאו לה 20, אשר פעלה כמנהלת נקודת "הבריחה" במעבר גבול הזה - באזור אש (As), בין צ'כיה לגרמניה - נעצרה ונחקרה. שלושה ימים לאחר מכן שוחררה בלי לגלות פרטים על מארגני "הבריחה" ודרך פעולתם.
ואולם השיירה נבלמה, ולא יכלה להמשיך הלאה. השלטונות הצ'כיים, שאהדו את "הבריחה," סירבו להשיבה לאחור. מרים, שהכירה היטב את אזור הגבול - שכן במשך שנתיים פעלה בו, וקשרה קשרים טובים עם שומרי הגבול הצ'כים מזה ועם הגרמנים מזה - החליטה להעביר את השיירה ויהי מה. באחד הלילות חצתה בראש השיירה את הגבול בנקודה נידחת כשהיא מובילה את אנשיה ברגל לאורך 12 ק"מ. מצידו השני של הגבול המתינו מכוניות, שאותן שכרה מראש, ואלה פיזרו את הפליטים במינכן ובסביבותיה. הכוחות האמריקניים, אשר פעלו באותו לילה במקום אחר - בעקבות ירי סרק בהיקף נרחב מצד כוחות צ'כיים - גילו את הדבר רק למחרת.17 התעוזה והתושייה חצו גבולות. הסייר מיודובניק סיפר על כך: "לא פחדנו. לא היה מה להפסיד. [...] למשרפות כבר לא יכלו לשלוח אותנו".18
העובדה שחברי ההגנה במקום היו פליטים בעצמם העניקה לפעילותם הלא חוקית את הכיסוי הטוב ביותר. בחורף 1945 סייעה עטרה בורובסקי להקמת תחנת שידור מחתרתית חדשה של המוסד לעלייה ב' בסמוך לאגם קומו. המשטרה האיטלקית פשטה על התחנה. עטרה התחזתה לפליטה נוצרייה, ועמדה בחקירות של האיטלקים והבריטים עד ששוחררה.19 גם בשטח הפתוח נעזרו חברי ההגנה בעובדת היותם פליטים. בן־עמי טמיר סיפר שבתרגיל הסיכום של קורס הסיירים התחזו כולם לקבוצת פליטים שיצאו למחנה נופש והבראה. טמיר הוסיף: "פגשנו איכרים מקומיים ונכנסנו איתם בשיחה. שאלנו לאן אפשר לטייל, והם המליצו לנו על אתרים יפים, והזהירו אותנו לבל נעבור בטעות את הגבול, ואף הסבירו לנו היכן מוצבים משמרות הגבול. לפי מידע זה, ובעזרת המפה, תכננו את מעבר הגבול". באותו מקום אכן נפתח מעבר גבול חשאי בין גרמניה לאוסטריה, וקבוצות רבות עברו בו.20
פעילי תנועת "הבריחה" אשר הצטרפו להגנה עברו טקס שבועת אמונים לארגון. טקס ההשבעה היה מרשים וברוב המקרים התקיים בסודיות. כמו בארץ, החניכים הושבעו על אקדח וספר תנ"ך. צבי פריזנט, חניך הכשרת הפלמ"ח בפיאצה טורה שבאיטליה, תיאר טקס השבעה שהתקיים במרתף של מבצר עתיק: "הסתדרנו למסדר. [...] דופק כולנו היה קרוב להתפוצצות. [...] על השולחן דלקו נרות, ולידם מונחים אקדח וספר התנ"ך. הפרוז'קטורים מאירים על החניכים ומסנוורים אותם, עד כי לא יכלו לזהות את אנשי ההגנה שישבו ליד השולחן". לאחר הטקס הרשמי נערכה במקרים רבים מסיבה רשמית פחות. במקרה של סיום קורס האלחוט זבולון נערך טיול לריביירה הצרפתית.21 לאחר שהסתיימו הטקסים והמסיבות יצאו בוגרי הקורסים לפעולה. האלחוטנים יצאו לאייש את תחנות השידור ביבשה ובאוניות; הסיירים פתחו מעברי גבול וליוו את קבוצות "הבריחה" בדרכן; ובוגרי אימוני המגן הגנו על המחנות, אבטחו אישים ואירועים ציוניים, וכמובן פעלו גם בארץ לאחר עלייתם.22
תנועת "הבריחה", שנועדה במהותה לסייע לניצולי השואה, פעלה למעשה גם בעזרתם. תנועת המונים זו אל ארץ ישראל, בדרכי הבריחה ביבשה וההעפלה בים, עוררה הדים רבים בדעת הקהל העולמית; וכפי שבמישור האישי, היוותה חלק מתחילת חייהם המחודשים של ניצולי השואה – כך במישור המדיני, היוותה חלק מתקומתה של מדינת ישראל.
מאמר זה מבוסס על הרצאתי ב־7 במרס 2019 בהרצאתי ביום עיון בנושא פעילות ההגנה בתנועת "הבריחה" באירופה בשלהי המלחמה ואחריה 1949-1944. אני מודה לד"ר מירי נהרי, יו"ר עמותת מורשת "הבריחה", על ארגון הכנס המרתק; לצוות הארכיון לתולדות ההגנה על סיועם הרב במציאת החומר להרצאה; ולחבריי בצוות מוזיאון ההגנה על עצותיהם הטובות.
* "מערכות הגנה - מאה שנים לארגון ההגנה" הוא מיזם משותף ל"מערכות" - בית התוכן המקצועי של צה"ל לצבא ולביטחון לאומי, לארגון חברי ההגנה וליחידת המוזאונים והמורשת של משרד הביטחון. עורך ראשי: תא"ל (מיל') ד"ר אפרים לפיד. הנתונים, הדעות והתפיסות הכלולים במאמרים הם באחריות הכותבים.
