מבצע אטלס ו"ברק השמיים"

ביולי 2021, במסגרת משלחת "ברק השמיים", צנחו 110 צנחנים ישראלים ממטוסי חיל האוויר הישראלי בשמי סלובניה. הצניחה התרחשה בסמוך למקום שבו צנחו 77 שנים קודם לכן חנה סנש וחבריה, לשליחות העלומה של היישוב העברי בארץ ישראל - לנסות ולסייע לציבור היהודי להיחלץ מגורל ההשמדה המאיים עליהם ברומניה, בהונגריה ובצ'כוסלובקיה. במהלך שחזור הצניחה עלו הרהורים על השימוש בצניחה ככלי טקטי להשגת מטרות אסטרטגיות ומערכתיות בכלל, וכאלה הקשורות בהיסטוריה של ארץ ישראל בפרט. בתוך כך צפו ועלו לא רק צניחת הגבורה היהודית בתקופת השואה, או הצניחה במיתלה שסייעה להפתעה המערכתית ב־1956, אלא צניחה אחרת - מבצע "אטלס" שהתקיים ב־1944 - שרב הנסתר בו עדיין על הגלוי במחקר ההיסטורי הצבאי והמדיני של הארץ.

בליל 6/5 באוקטובר 1944, בשעה שחנה סנש וחבריה היו כלואים בבית הכלא ההונגרי, זינקו חמישה צנחנים אחרים למשימת צניחה מעל שמי ישראל. לאמיתו של דבר לא כולם זינקו. לפחות חלקם, על־פי עדותם, זכו בפתח המטוס "לעידוד" בצורת בעיטה בישבן ממדריך הצניחה משום שעבור שני הערבים מתוך החבורה הייתה זו הצניחה הראשונה (והאחרונה) בחייהם. אחד מן השניים, הרהיב לספר בערוב ימיו כי לצניחה בפעם הראשונה ללא כל הכשרה נדרשים רק "אומץ ופטריוטיות". ואולם בחקירתו בידי הבריטים לאחר שנתפס, כמה ימים לאחר הצניחה, הודה: "אני לא זוכר דבר מהצניחה, איבדתי את ההכרה".1

פועלם של צנחני היישוב תפס מקום מרכזי בעיצוב הזיכרון הקולקטיבי הלאומי הישראלי: הוקמו על שמם יישובים, נקראו על שמם רחובות ומוסדות ודמותם עוצבה כדמות מופת לנוער ולחיילים. לעומת זאת, מבצע "אטלס" כמעט אינו מוזכר בזיכרון הקולקטיבי הפלסטיני. לפעולה, שבה צנחה חוליית סוכנים גרמנים וערבים ילידי פלסטינה-א"י דרומית מזרחית ליריחו נקשרו שמועות בלתי מבוססות שמקורן בתיאורים לא מדויקים במהלך השנים. בחינה מחודשת של המקורות, והשוואת המבצע למבצעי צנחני היישוב במסגרת ה־SOE באירופה בין השנים 1943–1944 - שופכת אור חדש על המבצע. מאמר זה יתמקד ברקע הצבאי של המבצע, בחברי החוליה, בתהליך הכשרתם, במסכת ההכנות ובצניחה עצמה, ויש בו הרחבה של המחקר על חלקו האווירי של מבצע "אטלס".2 בשל קוצר היריעה, יתמקד המאמר בהשוואה של הצניחה עצמה, ולא בהיבטים של הפעולה הקרקעית שבעקבותיה.

תוכנית למבצע חשאי בא"י

במהלך אפריל 1944 פנה מֻחמד אמין אל־חֻסֶיני, מנהיג דתי ולאומי פלסטיני ושליח מטעם עצמו, לראש מודיעין החוץ הגרמני, וולטר שלנברג, בהצעה להפעיל חוליות של סוכנים ערבים בצפון אפריקה ובפלסטינה. הפנייה הייתה למעשה בקשה למימון מרד ערבי נגד הבריטים בארץ ישראל, כדי ליצור חזית נוספת לבעלות הברית וכך, באופן עקיף, לתמוך באינטרס הגרמני. חֻסֶיני טען כי: "ביכולתו לגרום לאמריקנים ולבריטים צרות גדולות יותר ממה שעושה טיטו [לגרמנים ביוגוסלביה]".3

הרעיון של חֻסֶיני היה לשלב צנחנים גרמנים בעלי ניסיון מבצעי בפעולות קומנדו, עם ערבים פלסטינים שעברו הכשרה צבאית בגרמניה (אמנם ללא הכשרת צניחה) ומכירים את השפה, האוכלוסייה, התרבות והארץ. לפי התוכנית, החוליות המוצנחות אמורות היו לחבור ללוחמים הפלסטינים. החוליה הראשונה תכין את ראש הגשר ותאפשר המשך הספקה של אמצעים, תחמושת ולוחמים. במקביל יבוצעו פעולות במטרה לעודד את הפלסטינים ליצור חזית נוספת מול הבריטים. ראש האס־אס, היינריך הימלר, אישר את ההצעה של חֻסֶיני, אולם התנה זאת בכך שנציגים גרמנים יתלוו למשלחת. בשלב זה הפכו הגרמנים בני הארץ הגולים מגורם מאפשר של המבצע לתנאי לביצוע.

בתחילת יולי 1944 נפגש חֻסֶיני עם קורט וילנד, קצין גרמני מבני הטמפלרים. השניים דנו בפרטי התוכנית, וחֻסֶיני הציע מועמדים מטעמו להשתתפות במבצע. בפגישה הובהר כי חֻסֶיני מוביל את תכנון המבצע, וחלקם של הגרמנים יתמקד בעניינים הטכניים: אמצעי הקשר; אימון הנשק; תיאום וכדומה, אך הם לא יקבעו את מטרות המבצע.4 כוונות הגרמנים היו עמומות, ומעולם לא הוגדרו באופן ברור. בנרטיב הישראלי העממי התפתח מיתוס שאינו מבוסס דיו על כוונה להרעיל את מעיינות ראש העין, שמהם הועברו המים לתושבי תל־אביב והסביבה, דבר שמעולם לא נמצאו לו עדויות מוצקות.5 לפיכך אפשר להעריך מה היו מטרות המבצע על־פי התבטאויות המתכננים והמשתתפים בהקשרים שונים.

אפשרות אחרת להבנת המניעים היא בחינה מבצעית של תכנון המבצע, ההכנות, והציוד שחברי החוליה לקחו איתם. בחינה כזאת תשיב על שאלה דומה: מהן המטרות שהחוליה התכוננה ונערכה אליהן (להבדיל מהצהרות ודיבורים). על־פי כל המקורות, הייתה עמימות רבה בין הפלסטינים והגרמנים בנוגע ליעדי המבצע ומטרותיו - שבאה לידי ביטוי בהצהרות, בהכנות ואולי אף במהלך הביצוע עצמו. חוסר התיאום בין הכוונות מזכיר את המתח ששרר בין קצינים בריטים לצנחני היישוב במהלך פעולתם: בשני המקרים, המעצמות המתמודדות העמידו את התשתית המאפשרת את ההצנחה (מטוסים, מצנחים, הכשרה, אימונים), ואילו הגורמים הארץ־ישראליים דלי האמצעים (ערבים ויהודים כאחד) סיפקו את ההניעה (מוטיבציה) והאנשים.6

גיבוש חוליית המבצע

חוליית הצנחנים הורכבה משלושה גרמנים טמפלרים ושני ערבים תושבי הארץ: מפקד החוליה קורט וילנד, למד בירושלים, כך שהציר ירושלים-עמק בית־שאן היה מוכר לו, והייתה לכך זיקה לבחירת נקודת הצניחה. אלחוטן החוליה, ורנר זיגפריד פרנק, נולד ב־1917 בחיפה. אביו היה מזכיר בקונסוליה הגרמנית בעיר, אך בספטמבר 1918 נמלטה משפחתו לברלין. כעבור מספר שנים הוא שב עם אביו לארץ והתגורר בירושלים. ב־1934 הצטרף עם חבריו לסניף תנועת הנוער ההיטלראי (ה"היטלר יוגנד") בעיר. הגרמני השלישי, פרידריך דיינינגר שאפר, נולד במושבה הגרמנית ולדהיים בעמק יזרעאל (כיום אלוני אבא) ונבחר למשימה בשל היותו דובר ערבית שוטפת.

המפקד הערבי של החוליה, שיח' חסן סלאמה מהכפר קולה (כיום מושב גבעת כ"ח, מזרחית ללוד), היה אחד מראשי המרד הערבי הגדול. האלחוטן הערבי של החוליה, ד'ו אל כיפל עבד א־לטיף, שימש כשלישו הצבאי של חֻסֶיני והצטרף אליו בתקופת שהותו בגרמניה הנאצית. לטיף היה אחראי על שידורי הרדיו בערבית ביוון, תחנת אתונה, עד יוני 1943, אז הוא הועבר לתפקיד דומה בברלין וכך צורף לחוליית "אטלס".7 בשלב התכנון הציעו סלאמה ולטיף לצרף את ידידם הירושלמי, פָוזי אל־קֻטֻב, שעבר הכשרת חבלה בגרמניה, כאלחוטן במקומו של פרנק. חֻסֶיני הסכים להצעה, וילנד התנגד. חֻסֶיני, סלאמה ולטיף התעקשו, והציעו לצרף את קֻטֻב בתור עוזר לפרנק בהפעלת האלחוט. וילנד ופרנק נפגשו עימו בברלין, ומצאו שהוא אינו בקיא מספיק בהפעלת אלחוט.8 הנושא אמנם ירד מן הפרק, אבל ניתן ללמוד ממנו דבר חשוב על מטרות המבצע: בשעה שהגרמנים תכננו מבצע מודיעיני שבמרכזו הקמת רשת קשר אלחוטית, הערבים נערכו לפעולה קרבית שבמרכזה חבלה. לפיכך נדרש להם אדם בעל הכשרה בתחום זה.

חוליית "אטלס" הייתה רחוקה מלהיות מגובשת ומלוכדת, ופרנק סיפר בחקירתו שלקח בחשבון את האפשרות שהחבורה תתפצל במהלך המשימה. גם הגרמנים דנו בכך, והגיעו למסקנה שיש להכין מבעוד מועד מכשיר אלחוט נוסף, שישמש אותם אם יצטרכו להימלט בנפרד.9

במהלך התכנון גיבשו שלושת הגרמנים דרכים ליצור קשר זה עם זה אם יופרדו בשטח, וקבעו מקום מפגש. סוכם שחבר החוליה הראשון שיגיע למקום יצייר צורה ומספר באמצעות גיר, כסימן לאלו שיבואו אחריו. ריבוע יציין את וילנד, משולש פירושו פרנק ועיגול היה הסימן המוסכם של דיינינגר. המספר היה הסימן ליום באותו החודש שבו יחזרו למקום כדי לנסות ליצור קשר. גם סלאמה ולטיף לא נתנו אמון בגרמנים, ולא גילו להם את שמות אנשי הקשר בפלסטין.10 לפני שנבחר מקום לצניחה סיכמו השניים לחתור לכיוון שכם. סלאמה הכיר את האזור, וידע שהאוכלוסייה שם היא אנטי־בריטית ואוהדת של משפחת חֻסֶיני. בהמשך הסביר לטיף לחוקרים כי סלאמה והוא הבינו שנוכחותם של הגרמנים עלולה להקשות עליהם, משום שהערבים המקומיים יסיקו כי מדובר במאבק של הגרמנים נגד הבריטים ולא במאבק המיועד נגד היהודים. בכוונתם היתה להגביל את חופש הפעולה של הגרמנים, ואולי אף לכלוא אותם במקום שבו תוכננה עמדת השידור על הר גבוה ליד שכם.11

תכנון המבצע

בדצמבר 1943 נקרא וילנד להתייצב במטה שירות הביטחון של האס־אס בברלין, שם קיבל את שם הקוד "היינץ הכט" והפך שותף סוד לתוכנית "אליאס" - אותה שינה לשם "אטלס". בראשית יולי 1944 נפגש לראשונה עם חֻסֶיני.12 וילנד הבין שהמבצע יהיה משותף לגרמנים ולערבים, והעלה צורך לגייס ערבי מהימן שימצא עבור החוליה מקום בטוח שבו אפשר יהיה להתקין את משדרי הרדיו. אז צורפו לחוליה פרנק, סלאמה ולטיף. חֻסֶיני הציע לקחת למבצע נשק מתוצרת בריטית, ונימק זאת בשתי סיבות: ראשית, אם יתגלה נשק גרמני בידי ערבים, יבינו הבריטים כי זו מזימה שגרמניה עומדת מאחוריה; שנית, אם תאזל התחמושת, משלוחים נוספים לא יגיעו ליעדם, וקל יותר בפלסטינה-א"י להשיג תחמושת לנשק מתוצרת בריטית.

בחירת שטח ההצנחה

תכנון ההגעה ליעד היה מרכיב חיוני בהכנות למבצע, הן בהיבט החדירה למרחב האווירי והן באיתור אזור מתאים לצניחה והניווט המדויק אליו. בשלב זה של המלחמה, צניחה הייתה הדרך המהירה והמעשית ביותר להגיע לישראל. חֻסֶיני הציע לוילנד להצניח את החוליה בהרים באזור ירושלים, שם נמצאה אוכלוסייה ערבית אוהדת, אך וילנד דחה את ההצעה בגלל אופיו הסלעי של השטח.13 המיקום הבא שהציע חֻסֶיני - שטח מדברי חולי ושטוח מצפון ליריחו - התקבל.14

נקודת ההצנחה חייבה ניווט מדויק ומורכב. לפיכך מועד הביצוע נקבע לתקופת הירח של אוגוסט 1944, ומאוחר יותר נדחה לספטמבר. ניתן ללמוד מכך כי הגרמנים תכננו צניחה עיוורת, ללא תיאום של סוכנים מקומיים שיסמנו מן הקרקע את נקודת הצניחה באמצעות מדורות או משואות, כפי שנהגו הבריטים במבצעי מנהלת המבצעים המיוחדים  (Special Operations Executive ה־SOE בכלל ובהצנחה של צנחני היישוב בפרט. כפי שהעיד רחבעם עמיר: "במאי 1944 הוצנחתי בסלובניה [...] שם היו פרטיזנים ובאמצעות קשר עם הפרטיזנים אפשר היה לכוון את שיגור המטוסים שהצניחו ציוד וכשאפשר היה להתקדם עוד יותר אפשר היה לברר עם סימון מוקדם מקודם שאפשר יהיה להצניח כדי לקלוט את השליח [...] ראיתי את האורות בראש הגבעה ששם המשגר ראה אותם ואני חושב שהיה איתם סימון מהקרקע".15 ראובן דפני תיאר אף הוא: "[...] הוטלתי במהרה מן האוירון במרחק ניכר למדי מן הסימן המוסכם, אות E עשויה ממדורות, ששם צריכים היו הפרטיזנים לקבל את פנינו".16

ההכשרה והאימונים לקראת המבצע

בספטמבר 1943, זמן רב לפני שהחל בתכנון המבצע, נשלח לטיף בהנחיית חֻסֶיני להכשרה צבאית בהאג.17 ההכשרה כללה קורסים עיוניים ותרגול מעשי של שימוש בכלי נשק מסוגים שונים ולחימה בשטח בנוי. (גם בתיאור ההכשרה של צנחני היישוב יש סעיף של "קרב רחובות", מה שמכונה כיום "תרגולות לחימה בשטח בנוי"). נוסף על כך, הקורס כלל אימון בהפעלת רימוני יד בריטיים (כפי שהציע חֻסֶיני). לטיף חזר מהקורס לברלין ודיווח שהקורס היה שטחי ולא מספק, משום ששיטות הלחימה בשטח בנוי שנלמדו בו לא היו עדכניות, לא בוצע תרגול מעשי והם בילו את רוב הזמן בספורט.18

חברי החוליה הערבים לא עברו קורס צניחה, אלא רק שיעורים תיאורטיים על הנושא (וילנד, פרנק ודיינינגר הוכשרו כצנחנים במסגרת הכשרתם בדיוויזיה הברנדנבורגית). לפני המבצע חברי החולייה קיבלו מצנחים וציוד צניחה סטנדרטיים של צנחנים גרמנים, כולל קסדה וברכיות. (צנחני היישוב לעומתם, הוכשרו בקורס צניחה מסודר ברמת דוד). אפשר לדון בשאלה האם נדרשת הכשרה מקדימה לפני צניחה מבצעית, ומה מידת ההשפעה השלילית על תוצאות המבצע כאשר מוותרים על הכשרה הזו. דפני נתן תיאור קולע לחשיבות ההכשרה המקדימה: "מכל הקפיצות שקפצתי, היתה זו הקלה ביותר. הייתי שקט מאוד, ונראה לי כי טעמו של דבר הוא, שאותה שעה דאגתי לא לעצם הקפיצה, כי אם למה שנשקף לי בשעה שארד למטה, על אדמת האויב".19

הניסיון הראשון – כישלון ודחיית הביצוע

ב־4 בספטמבר 1944, ערב יציאתם לניסיון הראשון של המשימה, התכנסה החבורה לסעודת פרידה עם שלנברג וחֻסֶיני בווילה ואנזה בברלין. משם הוסעו על ציודם הרב לשדה התעופה טמפלהוף בברלין, ועלו על מטוס שלל אמריקני מדגם בואינג B-17 ששימש אותם גם בצניחה עצמה. השימוש במטוסי הפצצה למשימת הצנחה אינו בלתי שגרתי לנוכח טווח הטיסה וכמות הציוד שהצריכה המשימה. מטוסים דומים שימשו גם את צנחני הישוב בחלק מן המקרים.20 המפציץ טס דרך וינה ובלגרד, ונחת בשעות המוקדמות של 5 בספטמבר בשדה התעופה קלמאקי שליד אתונה. הכוונה היתה לנצל את הירח המלא, אולם התוכנית לא יצאה לפועל בשל תקר בגלגל בהסעה להמראה. התקר תוקן וב־7 בספטמבר המריא המטוס, אולם נאלץ לחזור כעשרים דקות לאחר ההמראה בגלל תקלה באחד המדחפים. לאחר שלושה ימים הגיע מדחף חלופי, ואז הידרדר מזג האוויר. וילנד ונציג המודיעין בשלוחת אתונה החליטו לדחות את המשימה לתקופת הירח הבאה, וב־14 בחודש הוטסה המשלחת בחזרה לברלין.21

למחרת, בסלובקיה שנכבשה על־ידי הנאצים, מזג האוויר ואור הירח לא היו סיבה לדחות את משימת הצניחה של רפאל רייס, צבי בן יעקב, אבא ברדיצ'ב וחיים חרמש בבאנסקה־ביסטריצה צפונית לבודפשט. יש כמה גרסאות לסיבות לדחיית הטיסה של חוליית "אטלס": על־פי תיקי החקירה הבריטיים הסיבה לחזרת המטוס הייתה תקלה במנוע. הגרסה של פרנק בחקירה תלתה את החזרה במזג אויר גרוע. ואולם בעדות המאוחרת של פרנק התגלה הסבר מפתיע: "היינו אמורים להמריא בשעות אחה"צ המאוחרות מאתונה [...] אלא קרה משהו ממש חריג. לקראת הצהרים טסו מספר מטוסים אנגלים מעל לשדה התעופה של אתונה וזרקו מספר פצצות. מטוסנו ניזוק. האם ידעו האנגלים ממשימתנו? בכל אופן חל עיכוב - בדיוק ארבעה שבועות".

לימים התברר, ככל הנראה, כי על השאלה של פרנק: "האם ידעו האנגלים ממשימתנו?" יש להשיב בחיוב. חביב כנען, ששירת כממונה על תחנת משטרה באזור צפון ירושלים, דיווח שהבריטים ידעו על מבצע אפשרי של הצנחת סוכני חרש כבר ב־1941, וב"הגנה" הכינו לשם כך את תוכנית א''צ [אנטי צנחנים] כבר22 באביב 1942. יהיו אשר יהיו הסיבות - ניסיון הטיסה הראשון נכשל וגרר עיכוב של חודש ימים. במקרה של מבצע אטלס, בניגוד לצנחני היישוב, בשיקולים לעיתוי הפעולה גברו הצורך לפעול בחשאיות על פני הצורך לפעול בדחיפות.

הניסיון השני – כישלון ידוע מראש

ב־5 באוקטובר שבה החוליה לשדה התעופה קלמאקי, שם הוחלט לפרק את אחד ממכלי הדלק ולהעמיס במקומו את שקי הציוד כדי שאפשר יהיה להשליכם בבת אחת. חלק משקי הציוד הוכנסו לתוך מכלי ציוד שנתלו בתא הפצצות, ושאר השקים נדחסו לתא ביחד עם המצנחים. פרנק מתאר כיצד הם תכננו לנתק את הציוד: "בתוככי מדורי הפצצות היו שקי המטען עם מצנחיהם שייפתחו אוטומטית. בעת הצניחה ינתקו אנשי הצוות את כבלי העגינה עם סכיני ג'ונגל".23 בשעה 18:30 המריא המטוס. ייתכן כי בעקבות פירוק מיכל הדלק נדרשו הטייסים לשנות את הנתיב המתוכנן, לנוכח ניתוח פרצה בפריסת המכ"ם הבריטית. בהתאם לכך חדר נתיב הטיסה דרך סיני, וטס צפונה לאורך הערבה וים המלח. ב־6 באוקטובר בסביבות השעה 02:00 הגיע המטוס לאזור ההצנחה ליד יריחו.24 ברם, בעדותו המאוחרת של פרנק מתואר נתיב חדירה שונה, ולפיו המטוס עבר בין חיפה לעכו, נע לאורך עמק יזרעאל, פנה דרומה לאורך בקעת הירדן, הגיע למרחב יריחו מצפון, ביצע פניית פרסה מעל ים המלח ושב באותו נתיב צפונה.25 בהשוואה לנתיב הטיסה במבצע "אטלס", נתיבי הטיסה במבצעי ה־SOE הבריטיים טסו לטווחים דומים ובמטוסים דומים. צנחני היישוב למשל המריאו מבארי באיטליה, מה שאִפשר נתיבי טיסה קצרים יותר והדבר השפיע על ערנות הצנחנים לקראת הקפיצה.

תקלות במהלך הצניחה

מפקד המשימה וילנד מנה בחקירתו שלוש סיבות עיקריות, כבר בשלב הצניחה, שגרמו לכישלון המבצע:

1. רוח צפונית חזקה שלא נלקחה בחשבון בטרם הפקודה לצנוח;

2 טעות של הטייסים בחישוב גובה ההצנחה - 800 מטר מעל פני הקרקע במקום 300.

3. הפקודה לקפוץ ניתנה מוקדם מדי בלי להתייעץ עמו.26

לטיף מנה בזיכרונותיו סיבות דומות: מהירות טיסה שלא התאימה להצנחה; גובה הצנחה לא מתאים (תכננו לצנוח מגובה 1,000 רגל, בפועל טסו הרבה יותר גבוה); טעות במקום הצניחה (5 ק"מ דרומית מזרחית ליריחו, במקום 20 ק"מ צפונית בהתאם לתכנון המקורי).27 בחקירתו סיפר וילנד שישן במהלך הטיסה, וביקש שיעירו אותו 15 דקות לפני הצניחה. הוא התעורר לבד כמה דקות לפני חצות, הביט דרך החלון והניח שיש להם עוד זמן עד הצניחה, כאשר להפתעתו ראה את פרנק קופץ מהמטוס ומיד אחריו דיינינגר ולטיף. וילנד הבין שהם מזנקים מוקדם מהמתוכנן, אך מאחר שחבריו כבר קפצו לא היתה לו ברירה אלא להצטרף אליהם.28 גם לטיף נמנם בטיסה. הוא ביקש מדיינינגר או פרנק להעיר אותו מעל מצרים, משום שרצה לראות איך היא נראית, אבל אחד מהשניים העיר אותו רק בסמוך לצניחה ואמר לו להתכונן לקפיצה.29 בחירת מיקום המפקד של וילנד מוזרה. לאחר כל המאמץ שהשקיע בתכנון המפורט של המבצע, נתיב הטיסה, הציוד, בחירת שטח הצניחה, האימונים וההכשרה – דווקא ברגעים המכריעים של מבצע הצניחה הוא ישן ולא השפיע על הניווט, גובה הטיסה והטלת הציוד. גם בחלקו הקרקעי של המבצע ישן וילנד ברגע הקריטי שבו נתפסה החוליה.30

גרסתו של לטיף בחקירה הייתה שונה. לדבריו, צוות המטוס העיר אותו עשר דקות לפני הצניחה, והוא אף הספיק לדון עם וילנד על מיקומם. עוד טען כי זיהה אורות מן החלון השמאלי של המטוס, ונענה על־ידי וילנד כי מדובר בקליה שלחוף ים המלח.31 הגרסה של פרנק שונה ומפורטת יותר.32 השכמת הצנחנים דקות ספורות לפני הצניחה עלתה גם בעדותם של צנחני היישוב. יש דמיון רב בתיאורים השונים, אולם ניכר כי צנחני היישוב הקפידו על בדיקת ערנות הצנחן לפני הקפיצה ואיפוסו על־ידי המשלח, כולל עדכון לגבי "זמן ומרחב" לקראת היציאה מהמטוס.33

במקרה של מבצע "אטלס", הטלת הציוד על ידי צוות האוויר התבצעה במקביל ליציאת הצנחנים. שיטה זו עלולה לגרום ל"מפגש צונחים" של הציוד עם הצנחנים, וגוררת פיזור של הציוד על פני שטח גדול יותר. פרנק בעדותו העלה אפשרות שהטייסים חששו להתגלות, והשתדלו להיפטר מהצנחנים והציוד כמה שיותר מהר.34 לאחר השלכת הציוד והשלמת ההצנחה, חזר המטוס כפי הנראה בנתיב זהה לנתיב הכניסה. המטוס לא התגלה לא בכניסתו ולא ביציאתו, ויש בכך להעיד על החלק היחיד במבצע שהתבצע כשורה: נתיב החדירה וניתוק המגע האווירי.

תקלות בחבירה (כינוס צנחנים)

החוליה הוצנחה כ־5 ק"מ דרומית-מזרחית ליריחו במקום בנקודה שתוכננה - כ־20 ק"מ מצפון לה. נוסף על כך, ובניגוד למתוכנן, הצניחה התבצעה מגובה רב ולא מגובה 1,000 רגל (כ־300 מטר) כמתוכנן במטרה לצמצם את פיזור הצנחנים והציוד (ייתכן שהסיבה לכך הייתה שגיאה של צוות המטוס בחישוב גובה ההצנחה שנמצא מתחת לגובה פני הים). כתוצאה מכך לא הצליחה החוליה לכנוס, והציוד התפזר על פני שטח נרחב. פרנק מצא את לטיף שנחת "נחיתה קשה" לא רחוק ממנו. סלאמה ודיינינגר, שקפצו לפי סדר מיקומם בדבוקה בין פרנק ולטיף, לא נראו באזור. גם את וילנד, מפקד החוליה שקפץ אחרון (בצה"ל מקובל שמפקד הכוח הוא ראשון בדבוקה, ראשון בדלת) לא מצאו. לטיף טען בזיכרונותיו ששיקר בחקירה ומסר גרסה כאילו החבירה של השלושה (לטיף, וילנד ופרנק) התרחשה מיד עם הצניחה ובקלות.35

בניגוד להיגיון המבצעי, השניים שהצליחו לחבור זה לזה בחרו להתפצל: לטיף נשאר להסתיר את המצנחים ופרנק הלך לחפש את וילנד, משדר האלחוט ושאר הציוד. הדבר היחיד שפרנק מצא היה כביש אספלט אלכסוני, שהבהיר לו שהם נחתו דרומית מזרחית ליריחו. לפיכך חזר למקום שבו הסתיר לטיף את המצנחים. השניים המשיכו לחפש את מכשיר האלחוט עד אור ראשון, אז נאלצו לחפש מסתור באזור ואדי קלט. וילנד, שקפץ אחרון ובאיחור קל אחרי שאר חברי החוליה, נחת לבדו. בניסיון לחבור לאנשיו שרק להם במשרוקית עץ שהיתה ברשותו, אותת בפנס אך לא מצא דבר. בחקירתו סיפר: "ניסיונות הסימון שלי בעזרת שריקות והבזקי פנס במשך 30–40 דקות לא הועילו, עד שראיתי דמות מתקרבת אלי ממערב, ועם התקרבותה זיהיתי את חסן סלאמה. הוא הביא עימו את משדר הרדיו ואת המצנחים. לאחר שהחביא את המצנח שלו ואת מצנח המשדר, התקדמנו לכיוון דרום-מערב בחיפוש אחר מצנח ששנינו ראינו יורד בכיוון זה. חיפושינו לא העלו דבר". רק למחרת הצליחו שני הזוגות לחבור אלו לאלו ובהמשך גם למשדר (אך לא הצליחו להפעילו). את דיינינגר הם לא מצאו ולא פגשו אלא לאחר שנתיים כשהיו בכלא הבריטי. בשלב מסוים התנתק סלאמה משאר חברי החוליה ונעלם אף הוא. חלק מן הציוד והמצנחים של החוליה התגלו על־ידי בדואים מקומיים. שמועה על מטבעות זהב שנמצאו באחד השקים התפשטה, והגיעה למפקד הבריטי במשטרת מרחב ירושלים. הבריטים, שידעו על כך שצפוי מבצע הצנחה במרחב, פתחו מיד בסריקות לחיפוש אחר החוליה והציוד.36

הגורם המרכזי לכך שהחוליה התגלתה הייתה הכמות העצומה של ציוד שהוצנח בלי לתאם כוח מתאים לקליטתו. חברי החוליה נשאו עמם ציוד כה רב, עד שהבריטים חשדו כי השלושה שנתפסו משקרים: "עדיין לא ברור האם החוליה כללה חמישה חברים בלבד. כמות הציוד שהובאה הייתה גדולה, ואיכות הציוד הרפואי אמור היה להספיק לחוליה הרבה יותר גדולה למשך שלושה חודשים לפחות".37

חברי החוליה לבשו מדים גרמניים מדבריים והועלו בדרגה בסמוך ליציאה למבצע, למרות שבשלב קודם שבו הם התבקשו להצטלם לתיעוד המזויף התנגדו ללבוש את המדים.38 בעת שנתפסו, התלבטו הבריטים האם להתייחס אליהם כאל שבויי מלחמה או כאל מרגלים, ולבסוף דנו את השלושה כשבויי מלחמה.

גם צנחני היישוב לבשו מדים, דרשו (וקיבלו) דרגות קצונה כדי להבטיח את מעמדם הן בעיני שותפיהם הבריטים (שחלקם היו אנטישמיים, כפי שטען יואל פלגי) והן למקרה שייתפסו ויפלו בשבי. לחביבה רייק ורפאל רייס המדים לא סייעו בסופו של דבר, כמו במקרה של חוליית "אטלס" - השניים הוצאו להורג והושלכו לקבר אחים, בשעה שאת שאר הקצינים הבריטים (בהם גם בן יעקב שהתחזה לקצין בריטי) לקחו הנאצים למחנה ריכוז. גם זו הייתה נחמה קצרה, מכיוון שכעבור חודש נרצח בן יעקב יחד עם הקצינים הבריטים.39

משמעויות מבצעיות העולות מההשוואה

למבצעי עומק במאפיינים של מבצע "אטלס" ומבצעי צנחני היישוב עשויות להיות השלכות ברמת אסטרטגית, שכן הצלחתה או כישלונה של חוליה קטנה עשויה להשפיע על המערכה כולה. חוט השני עובר בין כל הרמות בשלבי התכנון: אסטרטגיה-אופרציה-טקטיקה-מיקרו־טקטיקה (או מיקרו־טכניקה). אותו הציר פועל בכיוון ההפוך בשלבי הביצוע. למשל הקשירה הלא נכונה של חבל האבטוח של משדר האלחוט של פרנק על־ידי המשלח, הביאה לכך שהחוליה לא הצליחה ליצור קשר אלחוטי.40 אצל צנחני היישוב, הנושא נלקח בחשבון.41 מעניין לציין שאף אחד מחברי חוליית "אטלס" לא תלה את הסיבה לכישלון המשימה בכך שהאנשים לא היו מוכשרים ומאומנים מספיק, ושחברי החוליה לא היו מלוכדים כנדרש: הגרמנים לא סמכו על הערבים, הערבים לא סמכו על הגרמנים, אלו גם אלו לא סמכו על צוות המטוס וחשדו שהם חיבלו בכוונה בהצלחת המשימה. בחירת מיקום המפקד של וילנד הייתה תקלה מן המעלה הראשונה. לא מובנת החלטת המפקד שלא לעמוד ראשון בדלת המטוס. שיקול תומך בכך מופיע דווקא בתיאור של דפני: "הואיל ואני הייתי היחידי המדבר בשפת הארץ ששם צריכים היינו לצנוח והכרתי את הסביבה, נקבעתי להיות הראשון לקפיצה".42 ואולם המקרה של דפני היה שונה, שכן במבצע שלו לא הוגדר מפקד לחוליה וכל אחד מהשליחים היה אחראי לעצמו.

שיטת הטלת הציוד במקביל ליציאת הצנחנים גרמה באופן ישיר לכך שהחוליה לא הצליחה לחבור לציוד. התקלה המבצעית הזו בולטת לנוכח ההשוואה לתיאור הצניחה של דפני: "מפקדת הפרטיזנים המקומית כבר ידעה את דבר בואנו ועוד בהיותנו בדרך לכפר באו לקראתנו תשע עגלות איכרים רתומות לשוורים, שיצאו לאסוף את חבילות המטען שלנו".43

אחרית דבר

ב־16 באוקטובר 1944, עשרה ימים אחרי שצנחו דרומית ליריחו, נתפסו קורט וילנד, פרנק ולטיף. סלאמה ודיינינגר לא אותרו. סלאמה ברח לכפר הולדתו קולה, שם סייעו לו מכריו להתחבא עד סוף המלחמה. עקבותיו של דיינינגר נעלמו והוא נלכד כעבור שנתיים, אך מצבו הנפשי הירוד לא אפשר למצות איתו את החקירה.

ב־26 באוקטובר 1944, עשרה ימים לאחר לכידת חוליית "אטלס", סיימו חביבה רייק, רפי רייס ויצחק בן יעקב למלט את אחרוני היהודים מבאנסקה ביסטריצה. למחרת, ביום בו רייק, רייס ובן יעקב הקימו מחנה ביער, התפרסמה בעיתון "דבר" ידיעה על זהב שנמצא בסביבות יריחו. ב־30 באוקטובר 1944, בו בזמן שחסן סלאמה נח בבית מכריו עם רגל נקועה בעקבות נחיתה לא נכונה בצניחה, הותקף המחנה של רייק, בן יעקב ורייס והם נפלו בשבי. בדומה לחוליית "אטלס", הם קיוו כי מדי הקצונה הבריטיים יקנו להם הגנה. ב־7 בנובמבר 1944 הוצאה להורג בבודפשט חנה סנש בעוון ריגול ובגידה. ימים ספורים לאחר מכן, ב־18 בנובמבר, נרצח בירייה במחנה הריכוז דכאו צנחן היישוב אנצו סרני. יומיים לאחר מכן נכזבה תקוותם של רייק ורייס שחוקי המלחמה יגנו עליהם: השניים נרצחו בירייה, והושלכו לקבר אחים. בן יעקב התחזה לקצין בריטי, וכך חמק לזמן קצר. בדצמבר 1944 נרצח אף הוא יחד עם קבוצת קצינים בריטיים במחנה הריכוז מאוטהאוזן באוסטריה. באותו חודש הועבר צנחן היישוב אבא ברדיצ'ב למאוטהאוזן, לא ידוע אם השניים הספיקו להיפגש. ברדיצ'ב הוצא להורג ככל הנראה ב־26 בינואר 1945 (הבריטים קבעו את יום מותו ל־15 בינואר, ככל הנראה כדי להפסיק את תשלום משכורתו הצבאית והרצון לחסוך חצי משכורת).44 חודשיים לאחר מכן, במרס 1945 במחנה הריכוז אורניינבורג נספה צנחן היישוב פרץ גולדשטיין, לאחר שהסגיר עצמו לגסטפו בעצת ישראל קסטנר. גורלם של חברי חוליית "אטלס" היה אחר: ארבעתם ישבו בכלא צבאי, ושוחררו לאחר המלחמה (סלאמה, שכאמור לא נתפס, נהרג בקרב מול האצ"ל ב1948).

ההשוואה למבצעי ה־SOE בכלל ולמבצעי צנחני היישוב בפרט, שופכת אור על השלומיאליות של מבצע "אטלס", החל בתכנון וכלה בביצוע. כל שאר הפרמטרים להשוואה: גיוס החוליות, ההכשרה, האימון, והביצוע עצמו, חבירת הצנחנים זה לזה על הקרקע, החבירה לפרטיזנים, ריכוז הציוד, יצירת הקשר באמצעות האלחוט, התבססות מעבר לקוי האויב והחתירה המתמדת לעמידה במשימה (גם במקרים הפחות מוצלחים של הצנחנים שנתפסו, נכלאו ואף הוצאו להורג בשבעה מהמקרים) מדגישים באופן שאינו משתמע לשני פנים עד כמה במישור הערכי המוסרי והמבצעי אין כל מקום להשוואה בין המקרים.

תודתי נתונה לאל"ם (מיל') פרופ' יוסי בן ארצי על המקורות שהעמיד לרשותי ועל הסיוע הרב בכתיבת מאמר זה. לד"ר דני עוזיאל על שהעמיד לרשותי חלק מתיקי החקירה הבריטיים, ולסא"ל (מיל') פרופ' שמחה גולדין על הסיוע והעצה בתפילה ובשותפות עמוקה להשבת הבנים הביתה.

עוד על הצנחנים הארצישראלים במלחמת העולם השנייה - כאן