הפסיכולוגיה של השלומיאליות בצבא
הפסיכולוגיה של השלומיאליות בצבא/נורמן דיקסון/ 1979, 445 עמודים
מלחמת קרים, מלחמת הבורים, מערכת קאמבראי, טוברוק, סינגפור, פרל הרבור, שתי מלחמות העולם, מלחמת ויאטנם ואחרות הם ציוני דרך בהיסטוריה הצבאית של האנושות וזכו לסיקור היסטורי נרחב; אולם את עובדת היותם אסונות מחרידים פטרו ההיסטוריונים בלא כלום או לכל היותר ייחסום ל"הנהגה אטומת ראש", ל"אמבציליות צבאית", ל"אידיוטים', ל"טיפשים ארורים" וכיוצא בזה.
מדוע נתבעו קרבנות כה עצומים במערכות אלה יותר מאשר במערכות אחרות? מה מביא לניצחון במלחמה, ומה גורם לשואה? הודות למה שב מצביא אחד מן המערכה עטור זרי תהילה, ואילו האחר שב אבל וחפוי ראש? היש הסבר כלשהו לפיו ניתן לאפיין מכשלות צבאיות - ולעומתן הצלחות צבאיות? ואם נוכל ללמוד מן ההיסטוריה את גורמי הכישלון הצבאי, הנובל גם לנבא אותו?
שאלות אלה חשובות מכדי לפתור אותן בהסברים כמו חוסר מזל, טיפשות וכדומה. מצביאים שהגיעו לפקד על צבאות עצומים - על כל המורכבות והקושי הרב שבכך - לא ייתכן שהיו טיפשים.
ד"ר דיקסון - מרצה לפסיכולוגיה באוניברסיטת לונדון - חוקר את התופעה בנלים של הפסיכולוגיה המודרנית. ניתוח אסונות צבאיים ומפקדי צבא (רוב הדוגמאות בספר לקוחות מן ההיסטוריה הבריטית) מביאו למסקנה ברורה: את הגורם העיקרי לתבוסה בקרב יש לחפש במבנה נפשו של המצביא. יש דמיון רב ביותר בין המבנה הנפשי - התשוקות המודחקות, חסכים מימי הילדות, מערכת ערכים, ציפיות וכיוצא בזה - של המצביאים השלומיאליים בכל הזמנים, בכל המקומות ובכל הלאומים. אפשר לשרטט את דמות האב־טיפוס של המצביא הכושל - השלומיאל.
התיאוריה שאותה מציע המחבר, לא זו בלבד שיש בה כדי להסביר אסונות צבאיים שקרו מאז ומעולם (גם אם לא נזכרו בספר); יתרה מזו, ניתן לעשות בה שימוש רב לעתיד. יש בתיאוריה זו כלים לגילוי מוקדם של מצביאים שלומיאליים־בכוח, ולהיפך - אפשר להשתמש בתורה לאיתור מוקדם של מצביאי העתיד שיובילו את צבאותיהם אל הניצחון והתהילה. מה רב ערבו של גילוי מוקדם זה במיון המועמדים לבתי הספר לקצונה ובקידום קצינים במסלול הצבאי!