סקירת הספר שכתב סרן (מיל') גל פרל פינקל, חוקר במרכז דדו
הספר מפקד פלוגה מאת צ'רלס מקדונלד (הוצאת מערכות, 1959) הוא סיפורו האישי של המחבר, על חוויותיו כמפקד פלוגת חי"ר במלחמת העולם השנייה.
לתפיסתו, "כדי לכתוב סיפור מלחמה שיהיה מהימן, עליך לראות מלחמה במו עיניך – לא די לך לטעום ממנה בבהילות, אלא עליך להיזון ממנה, ממנת־המזון היומית, האיומה, המכרסמת, של המלחמה, ומן המוראים והפחדים, שהנם בתחילה עדות קהה להיותך "ירוק", ולאחר מכן הופכים הם לחלק בלתי נפרד ממך עד כדי כך, שרק איש־צבא ותיק אחר, בעזרת חוש שישי כלשהו, יוכל לשער שאותם פחדים ומוראים קיימים בך עדיין" (עמ' 9). לא בטוח שצדק. יש כמה וכמה מחברים שהוציאו מתחת ידיהם ספרי מלחמה מעולים (בין שרומנים ובין שספרי היסטוריה) מבלי שלחמו באחת בעצמם ובהם סופר המדע־בדיוני רוברט היינליין, ההיסטוריון הצבאי הבריטי ג'ון קיגן (במיוחד בספרו פני הקרב) וההיסטוריון הצבאי האמריקני סטיבן אמברוז (בספרו על הפלישה לנורמנדי וכמובן בספרו המונומנטלי אחים לקרב).
כך או כך, מקדונלד עמד בתנאי שהציב. הוא חווה את המלחמה על בשרו, היכן שהתנהלה במלוא עוזה. כששב מן הקרבות התפנה לכתוב את אשר חווה. לימים היה לסגנו של ההיסטוריון הראשי של צבא היבשה.
"עלינו להחזיק מעמד!"
ב־1944, בשלהי מלחמת העולם השנייה, הוצב הקפיטן (סרן) הצעיר צ'רלס מקדונלד כמפקד פלוגה ט' ברג'ימנט הרגלים ה־23 שבצבא היבשה האמריקני. לדבריו, כשפלוגה "היא פלוגה רובאית, הרי פירוש הדבר הוא שמדובר באנשים הלוחמים בפועל־ממש במלחמה" (עמ' 10). הפלוגה שקיבל מקדונלד לפיקודו היתה פלוגה עתירת ניסיון קרבי, שנחתה בחופי נורמנדי ובהמשך לחמה במערכה בצרפת, ואילו הוא היה קצין "ירוק" ו"טרי", שזה עתה הגיע מארצות־הברית. אך טבעי הוא שהיה מוטרד מחוסר ניסיונו. "אנשים אלה – כה ראויים הם למיטב הפיקוד. האם אוכל לתתו להם? הם יכולים להתפאר כבר בפרשת־קרב עטורת־תהלה, ואילו אני איני יודע מאומה. לפתע נדמו כל שעות האימונים הארוכות שלי, לקראת תפקיד זה עצמו, בלתי־מספיקות עד כדי לעורר חמלה. לו רק היתה דרך כלשהי בה יכולתי לדעת בדיוק מהו "זה". קשה היה להאמין שקבוצה זו של ותיקי־קרב נוקשים תוכל לקבל צעיר בלתי מנוסה בן עשרים ואחת כדי שיוליכם לקרב" (עמ' 17), כתב.
כשפרצו הגרמנים את הקו שהחזיק הגדוד בגזרת הארדנים מצא עצמו מקדונלד מנהל קרב נסיגה והשהייה. "גל אחר גל של חיל־רגלים גרמני, מצווח בקנאות, הסתער במעלה הקל, המיוער שהוחזק על־ידי שלוש המחלקות. ברד מתמיד של אש זרם מכלי־זינם ונענה במטח אחר מטח מצד המגינים. הגרמנים נפלו על ימין ועל שמאל. המטחים המעטים של אש ארטילרית שהצלחנו להמטיר ניתכו על התוקפים שבגיא בחזיתנו, ומשרפתה אש הנשק הקל ניתן היה לשמוע את צווחות הכאב שלהם. אך הם היו באים ומגיחים שוב ושוב!" (עמ' 128). למרות שהמצב הלך ונעשה נואש הורה מקדונלד לאנשיו "עלינו להחזיק מעמד!" (עמ' 132). הפלוגה לחמה באומץ, ולבסוף נסוגה לקו ההגנה החדש שייצבה החטיבה. כשפגש במפקד הגדוד, הקולונל טוטל, אמר לו האחרון, "מלאכה נאה, מק" (עמ' 141). הוא עמד במבחן, ועוטר בכוכב־הכסף (העיטור השלישי בחשיבותו) על אומץ־הלב שגילה.
"האנשים הלוחמים בפועל־ממש במלחמה"
אך פרשה זו היא רק התחלת סיפורו של מקדונלד, אשר נפצע ומונה עם שובו למפקדה של פלוגה ז' בגדוד, שעליה פיקד לפניו קפיטן ג'והן סטיוונס, "מנהיג נועז־כשד, שקיבל את 'צלב השירות־המיוחד' בעבור פעולה באונדנבל" (עמ' 192). אם קודם חשש מקדונלד מהתמודדות עם פלוגה מנוסה עתה נדרש להתמודד עם הצורך למלא נעליים גדולות. שוב נדרש מקדונלד לבסס את מנהיגותו ומעמדו בפלוגה מנוסה ומגובשת ולהוביל אותה בקרב על גרמניה. חלק זה של ספר שונה מקודמו שכן מקדונלד כבר אינו הקצין ה"ירוק" שבא זה מקרוב מארצות־הברית, אלא מ"פ שהתנסה בלחימה, הוביל אנשים אל הקרב ועוטר על גבורתו.
ב־2009 שוחח הרמטכ"ל דאז, גבי אשכנזי, יוצא חטיבת גולני, עם צוערי קורס הקצינים שעברו את סדרת הקרב המשולב בבסיס שיזפון. "חשוב מאוד שכמפקדים בצה"ל תבינו את האתגר הגדול שהולך להיות מונח על הכתפיים שלכם, להוביל אנשים לתוך האש. אין אתגר, בעיני, יותר גדול לבן אנוש ומבחן יותר גדול לבן אנוש מאשר לקחת אנשים לתוך הסיכון הזה. התנאי הוא שנכיר את האויב, שתדעו לנתח נכון את השטח, והכי חשוב להפעיל ולמצות נכון את כל גורמי הכוח", אמר אשכנזי לצוערים. ספרו של מקדונלד הוא ספרו של מי שנדרש לאתגר שתיאר אשכנזי ועמד בו בהצלחה. הספר כתוב היטב וקשה שלא לאהוד את המחבר בעודו נדרש להתמודד עם מבחנים שונים, לצלוח אתגרים ולהוביל את פלוגתו בקרבות קשים בחורף מקפיא בבלגיה וגרמניה.