בעקבות האירועים במפרץ: חשיבותה של אסטרטגיה ימית בעת הנוכחית

במאה ה־21 חשיבותו של המרחב הימי ממשיכה לגדול, והמגמה כנראה תימשך כל עוד תהליך הגלובליזציה יימשך, הסחר הימי יתרחב, יגדל השימוש במשאבים המופקים מהים ויימשך הגידול באוכלוסייה השוכנת לחופי המדינות השונות. זאת ועוד, החיבוריות הנדרשת בין המדינות השונות בעידן של מהפכת המידע תחייב להמשיך ולהגדיל את נפח התקשורת העוברת בכבלי התקשורת התת־מימיים. כפי שמסתמן, קצב ייצור המזון המופק ביבשה לא יצליח בעשורים הבאים להדביק את קצב הגידול של אוכלוסיית העולם, מה שיחייב פיתוח של החקלאות הימית כמקור מזון נוסף לאוכלוסיית כדור הארץ. גם המערכת האקולוגית תמשיך להישען על המרחב הימי, המהווה את המקור העיקרי ליצירת החמצן באוויר, שהרי מחצית מהחמצן באטמוספירה מקורה בתהליכים המתרחשים במרחב הימי.1

נוסף על ההכרה בעליית חשיבותו של המרחב הימי בכלל, והצורך להבין ולהפנים את השינויים במערכת האקולוגית של המרחב הזה בפרט, חשובה לא פחות הבנתם והפנמתם של השינויים הגאופוליטיים, הגיאואסטרטגיים והגיאו־כלכליים המתרחשים במזרח התיכון בשני העשורים הראשונים של המאה ה־21. מזרח הים התיכון, המפרץ הפרסי ודרום הים האדום נמצאים במצב של חוסר יציבות. ארצות־הברית צמצמה את נוכחותה והשפעתה הימית במזרח הים התיכון למען תגבור כוחותיה בדרום מזרח אסיה, ובוחנת את הצורך במעורבותה לפי שיקולי עלות-תועלת.

בעקבות "הסכמי אברהם" שנחתמו בספטמבר 2020 בין ישראל ומדינות המפרץ, הועברה הראשונה מתחום האחריות של פיקוד אירופה של ארצות־הברית (EUCOM – United States European Command) לתחום האחריות של פיקוד מרכז של ארצות־הברית (CENTCOM - United States Central Command). לעומתה, הפדרציה הרוסית מנצלת את חוסר היציבות, מגבירה את נוכחותה והשפעתה באזור מזרח הים התיכון והמזרח התיכון כולו, והופכת להיות הגורם הדומיננטי באזור. סין אף היא לא טומנת ידה בצלחת, ומפעילה באמצעות שימוש ביוזמת "החגורה והדרך" אסטרטגיה גיאו־כלכלית. היא משתמשת ב"עוצמה רכה" (Soft Power) כדי למצב את עצמה כמעצמה משפיעה באזור, הכולל נקודות משנק חשובות הן לסחר הימי שלה עם אירופה, והן לייבוא מוצרי אנרגיה. כמו כן, מעמדה של איראן והשפעתה באזור מתחזק, והיא נכונה לקיים מדיניות של "הליכה על הסף" במערכה שהיא מקיימת מול ארצות־הברית בנוגע לתוכניתה הגרעינית. הכללתה של ישראל בפיקוד מרכז האמריקני מחייבת שיתוף פעולה טוב יותר נגד איראן, וגם לזרוע הים הישראלית יתאפשר חיזוק הקשרים עם הצי החמישי הנמצא תחת הפיקוד.

אזור כלכלי בלעדי של קפריסין. בצהוב: מים פנימיים של קפריסין; בכחול: מים טריטוראליים של קפריסין; בכחול כהה: אזור כלכלי בלעדי של קפריסין; בתכלת: מים עמוקים. צילום: אתר הפרלמנט האירופי

סביב קפריסין מתפתח אזור עימות עם טורקיה. היעדרה של ארצות־הברית מן האזור, והחולשה שמפגינים האיחוד האירופי ונאט"ו, מאפשרים לטורקיה להעמיק את המחלוקת בנוגע למים הכלכליים, לניצול מקורות האנרגיה ולהשפעה אזורית טורקית המרחיקה עד לחופי לוב.2 בולטים במיוחד מדיניותה המתריסה של טורקיה כלפי נאט"ו, וניסיונה לקבוע עובדות חדשות בתיחום גבולותיה הימיים, במיוחד בנוגע להסכם עם לוב שתוקע טריז בינה ובין מצרים, ישראל, יוון וקפריסין.3

אבי האסטרטגיה הימית המודרנית, אלפרד תייר מהן, עמד על חשיבותם של מרכיבים גאוגרפיים כגון מבנה החוף של המדינה, זמינות הנמלים, חשיבותם של הנהרות לשיט, פוריות הקרקע, קרבה לנתיבי השיט (SLOC - Sea Lines of Communication), נוחות הגישה לים הפתוח וכן הלאה בעוצמה הימית של מדינה.4 שיקולים של גאוגרפיה מעין אלה עדיין מעצבים את עמדתה של המדינה ביחס לים, ומעצבים את סדר היום האסטרטגי שלה. דימויה של ישראל ל"אי יבשתי" בנוגע לקשרי הסחר שלה עם העולם נמצא בשיח הפוליטי של מנהיגיה במינון כזה או אחר, למן הקמתה. ראש הממשלה דוד בן־גוריון טען בטקס סיום קורס חובלים ב־1950: "ציודנו, מזוננו, מסחרנו נישא על גלי הים";5 ראש ממשלה נוסף, בנימין נתניהו, טען 50 שנה לאחר מכן במהלך משבר הקורונה: "רוב האספקה למדינת ישראל מגיעה דרך הים – מוצרים, חומרי גלם, כולל מזון".6 לפיכך, משימה לאבטחת שיט חיוני לישראל הייתה אמורה להיות מאז ומתמיד אינטרס מרכזי של ישראל. היא אף נהייתה מורכבת יותר בסחר של ישראל עם מדינות אסיה, שהיה תלוי במעבר בנקודות משנק כמו מְצָרי טיראן, תעלת סואץ ומְצָרי באב אל־מנדב.

תקופת הסכסוכים בעצימות נמוכה (LIC - Low Intensity Conflicts),7 או המב"ם (המערכה שבין המלחמות) שבה נמצאת ישראל כיום, הייתה יכולה לשמש הזדמנות מצוינת לגיבוש אסטרטגיה ימית לישראל, אם לא במובנה הרחב (Maritime Security Strategy) לפחות במובנה הצר (Maritime Strategy).8 גיבושה היה מאפשר לזהות מחדש את האינטרסים של ישראל במרחב הימי לאחר כמה שינויים מובהקים שהתרחשו בזירה בעשורים האחרונים. ניתוח ההשפעות החיצוניות הללו לצד השפעות פנימיות (מודל גיבוש אסטרטגיה ימית), היה מאפשר לקבוע יעדים לגיבוש אסטרטגיה ימית לישראל במתכונת המצומצמת או המורחבת. למרבה הצער ההזדמנות לא נוצלה, אם בגלל חוסר נכונות במערכת הביטחון לקיים תהליך כזה, או בגלל רצונה של זרוע הים לבנות תוכנית רב־שנתית לבניין הכוח, לאשרה ולזכות בתקציב למימושה – מה שגרם לה לבחור שלא להתמקד בתהליך גיבוש האסטרטגיה, ולפנות ישירות לתוכנית בניין הכוח.

הגישה השלטת בקרב בכירים בממסד הביטחוני הישראלי שהפכה זה מכבר למרכיב בתרבות האסטרטגית הישראלית, שלפיה לכל בעיה בתחום האסטרטגיה קיים פתרון טכנולוגי, היא מסוכנת משום היותה חד־ממדית, דוחה חלופות מתחום הדוקטרינה ועלולה לגרום להפתעות. כזאת הייתה ההפתעה בהיפגעותה של אח"י ''חנית'' במלחמת לבנון השנייה: הספינה הייתה אומנם מצוידת בחליפת לחימה אולטימטיבית להתגוננות נגד טילים, אך נפגעה מטיל חוף-ים של החיזבאללה. הדבר מחייב הבנה והפנמה שטיב הלוחמה הימית משתנה, ויריבי ישראל מפתחים שיטות לוחמה ימיות חדשות מתחום הלוחמה הא־סימטרית וההיברידית ומשתמשים בה. הפתרון בים (כמו גם ביבשה) מחייב יצירתיות ושימוש במגוון רחב של גישות, לרבות שימוש ב"עוצמה חכמה" (Smart Power) המשלבת בין ''עוצמה רכה'' ל''עוצמה קשה''. כמו כן נדרש למצוא איזון מתאים בהבאת פתרון בין ההסתמכות על המרכיב הטכנולוגי ובין המרכיב התפיסתי, מה שדורש השקעה טובה בהכשרת העוסקים במערכת הביטחון הישראלית בכלל, ובזרוע הים בפרט.

נזקי השריפה באח"י חנית לאחר פגיעת הטיל, יוני 2006

העיוורון למרחב הימי

בישראל יש חוסר מוּדעות למרחב הימי וחשיבותו. על־מנת להתגבר על "העיוורון למרחב הימי", ישראל יכולה ללמוד משינוי מודעות שחל במדינות כמו סין ופורטוגל, שאומנם הייתה להן בעבר מורשת ימית אך היא הסתיימה. במקרה הסיני, באה אל קיצה המורשת הזאת במאה ה־15 וסין הפכה למדינה "יבשתית". למרות זאת, באמצעות כלכלה מתעצמת ומנהיגות יוזמת הצליחה סין, לאחר שהנהגתה זיהתה נכונה את האינטרסים שלה במרחב הימי, לקבוע מדיניות ולהכתיב אותה מלמעלה למטה. המדיניות הפכה ל"רנסנס ימי" באמצעות "יוזמת החגורה והדרך", בניית צי מלחמתי שיערוב לקיום היוזמה, חברות ספנות ענקיות והתעשיות הימיות. האסטרטגיה שגובשה מקושרת ובעלת ערך להגנת האינטרסים האסטרטגיים והכלכליים של המדינה בים סין הדרומי, ובעת ובעונה אחת לשאיפותיה האסטרטגיות שמגולמות ב"יוזמת החגורה והדרך".

פיתוח המודעות למרחב הימי הישראלי צריכה לפיכך להיעשות בשני נתיבים עיקריים: האחד תפיסתי, והשני מעשי. בהיבט התפיסתי, פיתוח המושג, בין היתר על־ידי בחינה השוואתית של יישום המושג מודעות המרחב הימי בין מדינות, תוך זיהוי שונות ודמיון ביניהם וניתוח הגורמים לכך. נוסף על כך, יש להמשיך ולבחון היבטים אזוריים בפיתוח התפיסה. בהיבט המעשי, נכון לבחון את מידת הישימות של הרעיון ככלי. קבלת החלטות, לדוגמה ב''רשות הים'', אם זו תקום. כמו כן, בשל מאפייני המרחב הימי, נחוץ שיתוף פעולה אזורי ועשוי להוות דווקא נושא מתאים לקידום צעדים בוני אמון בין מדינות האגן המזרחי של הים התיכון. בכל מקרה, המעבר הישראלי ממצב של "עיוורון למרחב הימי" ל"מודעות למרחב הימי" היא בעיה שאיננה ייחודית רק לישראל, ולכן רצוי גם לבחון כיצד התמודדו מדינות אחרות עם בעיה זו.

מן הראוי להתייחס לשינויים שהתחוללו באחרונה במרחב הימי של ישראל, ולבחון את השפעתם על המדיניות והאסטרטגיה הימית של ישראל לכשתפותח. משטר האזור הכלכלי הבלעדי (EEZ - Exclusive Economic Zone Regime) של 1982, המעניק למדינות השוכנות לחוף ימים זכויות ריבוניות על המשאבים הטבעיים ועל השליטה בפעילויות הקשורות למשאבים באזור מחד גיסא, ושימור זכויות המעבר החופשי מאידך גיסא, הפך בשלושת העשורים האחרונים במהירות למשטר מהפכני. המטוטלת בין הגישות של "הים פתוח" (Mare Liberum) ל"ים הסגור" (Mare Clausum), נעה בצורה מובהקת לכיוונו של האחרון. צפוי שמדינות ירחיבו את זכויות השימוש שלהן במים אלה, וישתמשו בטענות מטענות שונות להרחבת הזכויות שיש להן במים הריבוניים, ולצמצום חופש השיט בהם. הראיה היא אירוע שהתרחש בנובמבר 2019, כאשר טורקיה חתמה על מזכר הבנות עם ממשלת ההסכמה הלאומית הלובית לעניין האזור הכלכלי הבלעדי בין הממשלות.

התיחום עלול לשנות את כללי המשחק בזירה הימית במזרח הים התיכון, והוא בעל משמעות גאואסטרטגית בכלל, ולישראל שנתיבי השיט שלה חוצים אזור זה, בפרט. גם הרשות הפלסטינית, מתוך הבנת חשיבותה הפוליטית של ריבונות על שטח במרחב הימי, הפתיעה את ישראל ומצרים, ופרסמה בספטמבר 2019, בעת כינוס העצרת הכללית של האו"ם, את האזוריים הימיים שלה שכללו הגדרה של המים הטריטוריאליים, המים הסמוכים והאזור הכלכלי הבלעדי עד לטווח של 200 מיילים ימיים. גם הסכסוך המתמשך בין ישראל ללבנון על תיחום הגבול הימי ביניהן, וההעברה של האי טיראן מריבונות מצרית לסעודית בלי לבחון את משמעויותיה לישראל מבחינה ביטחונית, ממחישים שאמרתו של בן־גוריון "שם אין שלנו ולא שלנו", כבר איננה עומדת במבחן המציאות. כל שנותר לישראל לעשות הוא לזרז את אישורו של חוק האזורים הימיים, להגיע לגישור בין־לאומי עם לבנון על הסדרת תיחום הגבול הימי ולהקים מוקד ידע הבקיא בהתפתחויות החלות במשפט הימי.

צי הסוחר הישראלי (בעלות ושליטה נכון ל־2019). מתוך: יורם זבה, הספנות בישראל תעודת זהות, לשכת הספנות הישראלית, מהדורה שישית 2019

ספנות ישראלית

מצבה של ישראל בעשור השני של המאה ה־21 בכל הנוגע לספנות הוא בכי רע. אומנם צי הסוחר הישראלי התפתח מאז קום המדינה בצורה מרשימה, אך ב־2004, במסגרת גל ההפרטות שהוחל על המשק הישראלי, החליטה המדינה למכור את אחזקותיה ב''צים'' ל''חברה לישראל'' מקבוצת האחים עופר, אם כי שמרה בידיה את "מניית הזהב". כידוע, מדינת ישראל משנה בהדרגה את פניה ממדינת רווחה שמעורבת במידה ניכרת בחיי הכלכלה והחברה למדינה ניאו־ליברלית (גם אם לא במלואה), שמצמצמת את תפקידיה ואת סמכויותיה, ומעבירה אותם לשוק הפרטי ולמגזר השלישי. השאלה הנשאלת היא: "האם נכון שבנושאי ליבה מסוימים תפריט את עצמה המדינה לדעת"? ב־2020, מתוך סך כול הפקידות של אוניות את נמלי ישראל (6,400(, רק 4% הן של אוניות ישראליות, ובצי הסוחר הישראלי מפליגות רק 34 אוניות (שיא שלילי), שמהן רק שש אוניות מפליגות תחת דגל ישראל. שיעור יורדי הים שהגיע לשיא בשנות ה־70, אז מנו יותר מ־2,000 יורדי ים ישראלים, הצטמצם לשיא שלילי של 110 ימאים בלבד, שאינם מסוגלים אפילו לאייש מחצית מהתקנים של אוניות בשליטה ישראלית.9  מצער הדבר, שחוק "מס תפוסה", שהונהג זה מכבר על־ידי מדינות רבות בעולם, טרם אושר בישראל - דבר המחמיר את מצבה של הספנות הישראלית.10 המשק הישראלי שטרם יצא ממשבר הקורונה, ושיעור האבטלה הגבוה, מהווה הזדמנות לביצוע שינויים מבניים גדולים בענף התעסוקה. ייתכן שעם תום המשבר והצורך למצוא תעסוקה למספר  רב של מובטלים תיווצר הזדמנות היסטורית לתקן שגיאה זאת.

על חיוניותם של נמלי ישראל אפשר לעמוד בהתייחסותו של ראש הממשלה דאז בנימין נתניהו בנסותו להרגיע את הציבור מהסתערות על מדפי המרכולים בזמן משבר הקורונה. נתניהו אמר: "רוב האספקה למדינת ישראל מגיעה דרך הים – מוצרים, חומרי גלם, כולל מזון [...] אין שום סיבה להסתער על הסופרמרקטים, יש די והותר מזון ויהיה די והותר מזון".11 ואכן, נמלי ישראל הצליחו (למעט אירועים בודדים) לשמור על אווירת ''עסקים כרגיל'' ולהמשיך לטעון ולפרוק אוניות המגיעות לישראל ויוצאות ממנה. ואולם, אם יוחלף המתאר של מגפה באירוע ביטחוני כמו ירי רקטות וטילים על ישראל, סביר שאוניות סוחר שאינן מניפות דגל ישראל, או אינן בבעלות ישראלית, יפסיקו לפקוד את הנמלים.12 הנמלים וצי סוחר המיועדים לתובלת אספקת חיונית לישראל בחירום, הם חלק מתשתית לאומית שמדינה כמו ישראל חייבת לשמור בידיה בצורה זאת או אחרת נוכח מצבה הייחודי. תיתכן גם קביעה אחרת, אולם היא חייבת להתקבל כחלק מגיבושה של אסטרטגיה ימית לישראל, ולאחר שהובנו כל המשמעויות.

העתקת ההתמודדות עם איראן לזירה הימית

שני אירועים חשובים שהתרחשו לאחרונה תהיה להם בעתיד השפעה על המרחב הימי בכלל ועל זה של ישראל בפרט: הראשון, הרחבתה של זירת ההתמודדות החשאית בין ישראל לאיראן שהתנהלה עד כה במרחב היבשתי והאווירי גם למרחב הימי. השני, השפעת מגפת הקורונה (COVID-19) שפרצה בסוף 2019, על תהליך הגלובליזציה.

בנוגע לעליית מדרגה בהתמודדות בין ישראל ואיראן והעתקתה גם לזירה הימית: במשך השנים האחרונות התנהלה מלחמה חשאית זו ברחבי המזרח התיכון כמלחמה חשאית, ונועדה לבלום את השפעתה הצבאית של איראן במזרח התיכון ולעצור את המאמצים האיראניים לעקוף את הסנקציות האמריקניות על תעשיית הנפט שלה. החל ב־2019 דווח כי ישראל התמודדה עם אתגר זה באמצעות פגיעה בספינות המספקות דלק איראני לסוריה. בחודשים פברואר ומרס 2021 הגיבו האיראנים בתקיפת אוניות סוחר בבעלות או בחכירה ישראלית ששייטו במפרץ הפרסי ובים הערבי. אין ספק כי ברמה האופרטיבית מדובר בפעולות נועזות ומוצלחת הראויות לשבחים רבים. עם זאת, זוהי דוגמה מובהקת לתהליך קבלת החלטות במערכת הביטחונית הישראלית שבוצע ברמה האופרטיבית בלבד ובלי לבחון את המשמעויות הרחבות יותר ברמה האסטרטגיות לסוג כזה של פעילות. ראוי לציין כי התגובה המיוחסת לאיראן נערכה באזורים רחוקים מישראל, שבהם יכולת המענה של חיל הים הישראלי מוגבלת, ולעומת זאת היא חושפת את השיט הישראלי בים האדום, במפרץ עדן ובמפרץ הפרסי (לרבות מכליות המובילות דלק לקצא"א שבאילת) לסיכונים שישראל מתקשה להתמודד אתם.

אחרון, אך לא פחות חשוב, הוא הגנת הסביבה הימית, נושא שתפס מקום מרכזי בשיח הציבורי הישראלי, לרבות ההתנגדות להקמת אסדת ההפקה של ''לווייתן'' במקומה הנוכחי, ולתגובה הציבורית לאסון האקולוגי שהתרחש בפברואר 2021, ובו זוהמו חופי מדינת ישראל בכמות עצומה של זפת שמקורה כנראה בדלק ששוחרר לים על ידי כלי שייט ששייט מערבית לחופי ישראל. נכונות הגורמים המתנגדים לנקוט צעדים חריפים כגון התקנה עצמאית של מתקני ניטור, פעולות מחאה ציבוריות ועוד, נבעה מחוסר במדיניות ממשלתית בעניין, חוסר שקיפות והחלטות המתקבלות אד־הוק ללא איזון מתאים בין כלל הדרישות. עם זאת, אתגרים חדשים עולים בביטחון הימי, משותפים לכלל המדינות השוכנות לחופי הים התיכון וכוללים בין היתר נושאים כמו: הגנת הסביבה, השמירה על המערכת האקולוגית, אימוץ מדיניות "כלכלה כחולה"13 למיצוי מושכל, בר־קיימה ומוסדר של המשאבים הכלכליים בים ומניעת זיהום הים והאוויר. כל אלה צפויים לקבוע את החשיבה האסטרטגית שאמורה להציע פתרון לאתגרי הביטחון הימי שצפויים להעסיק את המדינות השוכנות לחופי הימים בעתיד הנראה לעין.

אתגרים והזדמנויות אלה מחייבים ראייה מרחיבה שתשלב את כל ארבעת התחומים של הביטחון הימי: העוצמה הימית, הסביבה הימית, הפיתוח הכלכלי והביטחון האנושי, כדי לספק לאזרחי ישראל ביטחון ימי.

ספרו של פרופ' חורב - המרחב הימי, אסטרטגיה ימית ומה שביניהם - יצא לאור בהוצאת "מערכות" ונגיש לקריאה באתר בפורמט דיגיטלי. לקריאת הספר לחצו כאן

לקבלת חומרים נוספים מבית "מערכות" - לחצו כאן